"לא", אמר. "אנ ידבק בשיטה שלי, וההתנהגות של התנשמית נראית לי בלתי טבעית. שדואגים לצאצאים, אין מי שמבין טוב כמוני; אבל אני בא מבית טוב, שם הואכלנו וטופחנו אני ואחי באופן הטוב ביותר, עד שהיינו גדולים ויכולנו להרויח מחייתנו בעצמנו. אבל גם אבי וגן אמי נהגו לאכול, כמו שעושים כל היצורים המהוגנים, ואפילו יהיה כל קיני מלא ילדים. - שאגיד לכם מה דעתי באמת? אני חושב, התנשמית זללה יותר מדי בנעוריה, וכעונש על זה חסמו לה עכשיו את הפה."
"שטויות במיץ!" רטן הקיפוד. "אי אפשר בכלל לאכול יותר מדי או יותר מדי טוב! אבל מחריד זה צריך להיות כשאי אפשר לאכול בכלל. זה אמנם נראה כמעט כמו עונש, בזה בודאי צודק היערון. אבל אם ככה הענין, אז העונש הגיע לתנשמית, מפני שבכל תקופת הגולם שלה היא רק התנדנדה ולא רצתה לפתוח את הפה ולחטוף."
"מה דעתה עצמה על זה? נשאל אותה!" הציע הכוכי.
קראו אחריה, אבל היא נעלמה. בעוד הם משוחחים עליה, היא עפה לה על כנפיה הרכות והכהות לתוך הלילה.
"הסיפור עשה לי תיאבון", אמר הקיפוד. "נשמור לנו את החויות האחרות לאחד הערבים הבאים."
הוא אץ לאורך הגדר אל השער וחמק לתוך הגינה.
"סיפור יוצא דופן", אמר הכוכי. "הוא נותן חומר לכל מיני מחשבות עמוקות."
בזה הוא פרש לכוכו לנוח.
"הסיפור טוב ויפה", אמר היערון, שהוציא לו אגוז חדש. "אבל שום סיפור בעולם כולו לא יפריע לעיכול שלי."
בערב המחרת היה תור הכוכי לספר. אבל הוא אמר שהוא יותר מדי עייף ולא במצב רוח מתאים לסיפורים. הקיפוד איים שיזלול אותו; אבל הכוכי נסוג למעמק המחילה שהובילה לקינו וקרא מבפנים שזה בכל זאת לא יהיה כל כך קל.
"יכולתי לחפור אחריך", אמר הקיפוד. "אבל לזה יש זמן עד לפעם אחרת … אז יספר לנו היערון משהו."
"אין לי בכלל שום דבר לספר", שרק היערון ונעלם חיש מהר למטה בחורו.
"חברים נאים אתם", גיחך הקיפוד. "תנשמית! את מכירה עוד סיפור? אבל הכי טוב אחד עם קצת יותר עלילה."
התנשמית לא ענתה, אלא עפה מעבר לעלה הגדילן, סמוך מאד לאפו של הקיפוד. היא ריחפה על כנפיה הרכות והכהות באויר ונעלמה בין עצי האגוז בגינה. הקיפוד חרק שיניו והביט אחריה, עד שכמעט התגלגל לתוך שוחת המלט.
"רק תחכו!" רטן וסרך דרכו ליד הגדר אל שער הגינה. "אני עוד אתפוש אתכם, ואז תהיה לכם הרפתקה אחרת, תאמינו לי!"
חלפו ערבים אחדים שבהם ארבעת הידידים הטובים כמעט לא דברו ביניהם. איש מהם לא בטח באחר, ובמיוחד פחדו השלשה מפני הקיפוד. הכוכי לא ישב עוד לפני פתח מאורתו, אלא נכנס תמיד מיד לישון. התנשמית עפה לעסקיה, ברגע שהכוכי נעלם; והיערון לא הוציא אפילו את קצה אפו מדירתו, לפני שהקיפוד הגיע רחוק לתוך הגינה.
אבל אז באה תקופה של גשמים, יום אחרי יום גרגרו זרמי המים מהשמים, וגם בלילה ניתך המטר. ארבעת הידידים השתעממו נורא, וערב אחד מרוב השיעמום בכל זאת חזרו ושוחחו.
"עסק ביש זה, חברים", פתח הקיפוד. "אם לא רוצה מישהו אחר להתחיל, אני אספר הפעם, אבל סיפור שיש לו קרניים וטפרים!"
"על מה?" התענין הכוכי.
"על אוכל", היתה התשובה. "בהתאם למה שסוכם. וסיפור עליז הוא זה. גיבורו הוא דודן אחד שלי, קיפוד שהיה גר כאן בחוץ מעבר לגדר. חוץ ממנו מופיעים בסיפור עוד ארבע דמויות: כלב, חילזון, תות שדה אחד וקרפדה. - הקשיבו!"
"סלח לי", הפסיקו הכוכי. "אתה אומר שדודנך ה י ה גר בגינה. שמא עבר לשכונה אחרת?"
"הוא מת", ענה הקיפוד.
"נטרף, מסתמא?" חזר הכוכי ושאל, והיערון צחק בקול, בעוד התנשמית תחת עלה הגדילן שלה חייכה חיוך קלוש וחיוור.
הקיפוד רץ אל מחילת הכוכי ודחף את חרטומו פנימה. הכוכי הזדרז לסגת לחדריו, היערון הסתבך ברגליו שלו עצמו, כל כך מיהר לרדת למאורתו, והתנשמית לא יכלה להניע את כנפיה מרוב אימה.
מעט אחר כך ישב הקיפוד שוב במקומו והצטער עכשיו על רוגזתו; כי באמת רצה מאד לספר את סיפורו. אחרי זמן מה חזר הכוכי והושיט ראשו מפתחו, היערון הציץ מחורו, והתנשמית זחלה עד קצה עלה הגדילן שלה; כי הגשם עדיין נמשך, וכולם היו מתוחים לשמוע את הסיפור.
"אל תיקח ללב!" ביקש הכוכי.
"טוב", ענה הקיפוד. "אבל אני מבקש להתנהג מעתה בנימוס, שאם לא …"
"ספר!" ביקש היערון.
והקיפוד סיפר.
סיפורו של הקיפוד
"זה היה בקיץ שעבר. ואמי סיפרה לי, שזה היה הקיץ החם ביותר שראתה מימיה. השמש זרחה מהבוקר עד הערב, יום אחרי יום ושבוע אחרי שבוע. אף טיפונת אחת של גשם לא ירדה. עם עלות השחר הניסה הרוח את הערפל; אבל אחרי שהשלימה מלאכה זו, היא היתה עייפה ולא רצתה עוד לעשות כלום בחום ההוא, אלא הפסיקה מיד לנשב.
וגם לכל האחרים לא התחשק לעבוד. הגנן האריך את תנומת הצהריים לכדי חצי יום, הציפורים ישבו עצובים על הענפים ותלו את ראשיהם, והכלב רבץ על השביל בפישוט כל ארבעתיו ונאבק, לשונו משולשלת החוצה, על נשימתו. מדי פעם בפעם הוא עצם עינו אחת ופזל לאורך השביל. אם בא זבוב ונחת על אפו, הוא היכה סביבו בזנבו ואמר בתוך שנתו 'ווף!'
סמוך-סמוך למקום שבו שכב הכלב עמדו תותי השדה. היו שם כה רבים עד כי אפשר היה ללקט מהם מלוא צלחת גדולה, אם אך היו מסיטים מעט את העלים. מחוברים בגבעולים דקים, הם שכבו על האדמה. השמש צבעה אותם אדום כהה, וכולם היו גדולים מאד.
אבל אחד התותים היה הטוב מכולם. הוא היה עגול ואדום, עסיסי ומתוק כמו שלא היה אף אחד מהאחרים; והוא ידע בעצמו היטב כמה טעים היה. על גבעולו הארוך הוא העז לצמוח על השביל, ושם הוא שכב עכשיו וזהר באור השמש.
'פוה! אפשר להינמס!' אמר התות לעצמו. 'אני מרגיש בכלל לא טוב. לו אך יבא במהרה הגנן ויקטוף אותי! כמה היתה מטיבה אתי טבילה קטנה באמבט שמנת נאה ועדינה!'
באותו רגע באה על השביל קרפדה גדולה, חומה ורירית. היא נעצרה מול התות ונעצה בו עיניים לחות.
'אוף!' אמר התות. 'את הרי טיפוס בלתי נעים. מה לך להסתכל ככה?'
'שום סיבה, הוד מעלתו', ענתה הקרפדה בהכנעה. 'אל לך לירא מפני! קיבתי, לצערי, אינה בנויה לתותים. אני רק הרשיתי לעצמי להתבונן בך מעט. אתה נראה כזה עסיסי להפליא; ביובש הזה זהו מראה מלבב. - התרשה לי כעת לנוח מעט בצל עליך?'
התות לא ענה; אבל הקרפדה פירשה את שתיקתו כהסכמה והתרווחה תחת העלים.
'שמא ראית במקרה אי זה זבוב קטן, או אולי חילזון?' היא שאלה מעט אחרי כן. 'ובכן, לא? סלח נא לדחפנותי, אבל אני רעב מאד.'
'מפלצת טיפשית ומגעילה!' אמר התות.
'בסדר, בסדר, בהחלט', ענתה הקרפדה בשפה רפה. 'ביופי אני באמת לא יכולה להתפאר, וגם לא להשתבח בחכמה יתירה. אבל חוץ מזה אני מהוגנת ונחמדה למדי ולא מזיקה לשום בריה, אף על פי שהכל רומשים ומגדפים אותי. - אבל ישמע נא כבודו: פה על השבילים מסתובב קיפוד אחד. כרגיל אין מה לחשוש מפניו בשעות האור, אבל היום שמעתי אותו בבירור, סימן שהוא משחר לטרף. אולי החריד אותו מישהו ממאורתו. כי זה מה שקרא לי: ישבתי תחת אבן וישנתי, אז בא הגנן ובעט באבן, והוכרחתי לברוח. אם יבא הקיפוד, אז בבקשה אל תסגיר אותי! יש לו שיניים חדות כאלה, ועורי המסכן הוא כל כך רך.'
הקרפדה הצטנפה עוד יותר עמוק מתחת לעלים; לתות לא היתה שהות להשיב, כי כבר בא הקיפוד.
'הוי, אי זה תות נחמד ונהדר צומח לי שם!' הוא אמר וציקצק בשמחה בלשונו. 'מעדן ממש בשבילי!'
'בה!' קרא התות. 'בשביל יצורים מסוגך לא נועדתי. אני צריך לעלות על שלחן האדונים ולהיאכל עם סוכר ושמנת ולהישטף עם שרי מובחר ביותר. רשום את זה לפניך, והקף אותי בסיבוב רחב! תיכף יבא הגנן ויקטוף אותי - אני מרגיש את זה בגבעול שלי; כמעט אני מתגלגל מעצמי לארץ.'
'כן כן - בוקר טוב!' אמר הקיפוד. 'זה עוד נראה! רק אל תדבר לך גבוהה-גבוהה, בתולתי הענוגה! אבל בינתים אין לך ממה לחשוש. גם אני בן תרבות, ואינני נוהג לאכול תותים על קיבה ריקה. קודם אני צריך לחפש לי מנה בשרית. - להתראות בקינוח סעודה!' עם זה הלך לו הקיפוד.
אך הסתלק, ובא לו אט-אט חילזון שחור גדול שנשא את ביתו על גבו. עיני האנטנה שלו התארכו, והוא הביט סביבו בסקרנות.
'ראוה-ראה, אי זה תות מפליא ביופיו!' אמר, נופף במחושיו וזחל יותר קרוב.
'הסתכל אחריך, חילזון שחור! ביתך נופל מעליך!' אמר התות.
'אני מקוה מאד שזה לא נכון', ענה החילזון; 'כי כל קיבתי נמצאת בתוכו, ובדיוק עכשיו היא שימושית לי מאד.'
הוא נגס בתות, וזה צעק במר:
'רק זה לא! וכי באמת יזלול אותי חילזון מגעיל ובזוי! אותי, הטוב מכל תותי הערוגה! אילו לפחות אכל אותי הקיפוד!'
'אני חשה לעזרתך, הוד מעלתו', הודיעה הקרפדה. 'אמנם לא היית אדיב במיוחד לפני כן, אבל על כל פנים לא הסגרת אותי לקיפוד. חסד בחסד יוגמל, וחוץ מזה אני רעבה.'
היא התנפלה על החילזון והחלה אוכלת בו.
'אוי!' צעק החילזון.
'אוי! אוי! אוי!' צעק התות. 'איחרת! עלי הקיץ הקץ! אפילו יותיר החילזון ממני עוד משהו, אני עתיד להיפסל ולכל היותר להיאכל על ידי האשה שתקטוף אותי. אוי! אוי!'
התות צעק, מפני שהחילזון אכל אותו, והחילזון צעק, כי אכלה אותו הקרפדה. בערוגת התותים היתה מהומה רבתי.
אבל פתאום התחילה הקרפדה לצעוק עוד יותר חזק משני האחרים. מישהו נגס ברגליה האחוריות; וכשסובבה את ראשה, היא הביטה לתוך עיניו השחורות והעגולות של הקיפוד.
'זה מוצא חן בעיני', אמר, עם שטחן את רגלי הקרפדה במלתעותיו החזקות. 'כך נאה! הכל צריך להיות מוכן וערוך, כשאני בא: בשר, מנת-ביניים, מנה אחרונה.'
אחרי שגמר את הקרפדה, הוא אכל את מחצית החילזון שהותירה הקרפדה. ואז הוא אכל את מחצית התות שהשאיר החילזון.
'זה שכר מתאים לגסות הרוח שלך!' הצהיר הקיפוד, כשהתענג על טעם התות המשובח. 'הפעם הזאת - לא סוכר, לא שמנת, לא שרי. בקיבת קיפוד פושטית לגמרי אתה צריך להסתפק.'
אחרי הסעודה הזאת הוא התמתח מדושן-נחת תחת עלי התות והתכונן לתנומת צהריים קלה.
'כןכן', מילמל, 'החיים עליזים ומאושרים.'
ואז נרדם דודני."
כששתק הקיפוד, הציצו מהיערון רק קצות שערות שפמו, מהכוכי נראה רק המקור ומהתנשמית ולא כלום.
"זה היה סיפור - מה!" עלץ הקיפוד.
"מזויע!" אמרה התנשמית.
"ממש סיפור-קיפודים!" אמר היערון.
הכוכי לא אמר דבר, כי אם רק שרק חרש לעצמו.
"נו, כוכי?" שאל הקיפוד. "מה דעתך?"
"הרי לסיפור אין בכלל סוף", השיב הכוכי.
"איך?" כעס הקיפוד. "אין לו סוף?"
"מה היה על הכלב?" שאל הכוכי.
"הכלב? הכלב? לא היה שם שום כלב!"
"כן היה; אתה בעצמך אמרת שמופיע כלב בסיפור. הוא שכב בחוץ על השביל וישן בעין האחת."
"זה נכון", אישר היערון. "כלב היה שם."
"בהחלט!" הסכימה התנשמית.
הקיפוד שתק וחרק שיניו בקול מזעזע.
"כן …", אמר לבסוף, "אכן מופיע כלב בסיפור. ואתם יכולים לשמוע עליו אם מתחשק לכם. אבל אני מודיע לכם מראש שאני לא סובל דיבורים על הכלב הזה. רק המחשבה עליו מרתיחה בי את דמי, וכשדמי רותח, אני מאבד כל רסן."
"לא מעניין אותי בכלל הכלב!" פלטה התנשמית בבהלה.
היערון לא הצטער ביותר; אבל הכוכי התחבא מעט יותר עמוק במחילתו וקרא משם: "על השלחן הכלב!"
"טוב!" אמר הקיפוד. והוא סיפר:
"הרעש בערוגת התותים היה כל כך גדול, שהכלב על השביל בחוץ התעורר ממנו. הוא ניער את ראשו וחידד את אזניו. ואחת, שתים, שלש! הוא עמד על רגליו.
אך עצם הקיפוד את עיניו, ומישהו אמר לתוך אזנו: 'ווף!' והנה עמד הכלב הגדול בזנב מורם ואזניים זקורות. כל השיניים הלבנות המתועבות חייכו לתוך פרצופו של הקיפוד הנבעת.
'ווף!' נבח הכלב שוב. 'סוף סוף תפשתי אותך, השודד שגונב מאדוני את התותים! עכשיו אקטום את ראשך!'
הקיפוד התכדר וזקף קוציו לכל הכיוונים. כשקפץ עליו הכלב ונשכו, הוא יילל בזעקה מרה, הדם נטף מזרבובו. הקיפוד לא אמר מאומה, אלא שכב בשקט והושיט קוציו.
'רק תחכה אתה!' גירגר הכלב. 'אני כבר אגיע אליך!'
וכעת הוא החל מגלגל את הקיפוד קדימה על השביל. מדי פעם בפעם הוא נשא קולו ביללה, כי כפותיו נפצעו לא מעט. אבל הוא המשיך לדחוף את דודני לפניו כמו כדור.
סוף סוף הם הגיעו לסופה של הדרך הארוכה, מקום שם היתה מהמורה מלאה מים. עמוקה היא לא היתה, והכלב עמד בה בלא קושי, אבל לא כן דודני. לתוך השלולית גילגל אותו הכלב; וכשהמסכן, טבוע למחצה, הוציא ראשו לשאוף אויר, קפץ עליו הכלב וטרף אותו."
אך דיבר הקיפוד את המילה האחרונה, וכבר הוא רדף כמטורף אחר הכוכי. אבל זה כבר היה חבוי עמוק בתוך קינו; והיערון טס לתוך הגדר ככל שנשאוהו רגליו הזריזות, ואילו התנשמית המריאה חיש אל תוך העלטה.
ערב אחד, זמן קצר אחרי שהקיפוד סיפר את סיפורו, היו כל ארבעת הידידים הטובים שרויים במצב רוח שחור. כל אחד מהם ישב לפני דירתו ובהה קדורנית מעבר לשפת מכרה המלט. איש מהם לא חש בטוב, והתנשמית אך בקושי הצליחה להיאחז בעלה הגדילן.
"משהו לא נעים מרחף באויר", אמר הקיפוד. "ענבי בקעצור-הקוצים אזלו, ובני האדם השפלים התחילו לקטוף את התפוחים במקום להניח להם לנשור מעצמם, שאני אוכל לאכול אותם."
"שמא מתקרב מה שבני האדם קוראים לו חורף?" שאל היערון.
"אינני יודע", ענה הקיפוד. "נולדתי בסוף מאי השנה; לכן לא היכרתי את החויה מעולם."
"כן, אני נולדתי ביוני", אמר היערון; "לכן גם אני לא יודע כלום. - אולי תוכל התנשמית להשכיל אותנו?"
"לא ולא, בהחלט!" היתה תשובתה של זו.
"אבל אני יודע!" קרא הכוכי. "כי אני אינני מהשנה הזאת, עליכם לדעת. אמנם אני עצמי לא ראיתי את זה; כי בשנה שעברה נסעתי עם הורי ואחי דרומה, לפני שבא החורף. אבל הדרור סיפר לי."
"מה סיפר הדרור?" נהם הקיפוד.
"על החורף הוא סיפר לי!" אמר הכוכי. "אחרי שנושרים כל העלים מהעצים ונובלים כל הפרחים, אז בא החורף. אז אין זבובים באויר ולא יתושים; אין פרחים ואין דבורים, לא צפרדעים באחו, לא אגוזים … כלום. השמש זורחת רק לעתים רחוקות ולא מחממת. על המים שוכבת קליפה עבה שקוראים לה קרח; היא עבה כל כך שמקור של ציפור לא יכול לבקע אותה. ועל כרי הדשא והשדות והעצים ביער נפרשת שמיכה גדולה, רכה, כל כך רכה, אבל קרה - קיפאון. זהו השלג. ככה הוא החורף, כעת אתם יודעים!"
"אבל תשמעו!" העיר הקיפוד. "ומה אוכלים באותו זמן?"
"אין בכלל מה לאכול", היתה תשובת הכוכי.
"אם כן מוטב להצטייד כל עוד יש עוד משהו", הסיק הקיפוד ורץ אל הגינה.
"באמת אכניס לי הלילה כמה אגוזים למזוה שלי", הודיע היערון. "תמיד טוב שיש מאגרים."
הוא התחיל מיד במלאכה. הכוכי ישב לפני הכניסה לקינו וצפה במעשיו.
"אתה נוהג בתבונה רבה, יערון", ציין. "הייתי עושה בדיוק כך, אבל למרבה המזל אני לא צריך את זה. עוד מעט אפליג עם כל משפחתי וחבירי הרחק דרומה, לאפריקה, למקום שם תמיד קיץ. בשבילי זה הפתרון הפשוט ביותר. אבל מה תעשה התנשמית?"
"אני?" ענתה זו בקול רפה. "שום דבר. אני לא מבינה בכלל על מה אתם מדברים. לי אין עסק עם החורף."
אחרי הדברים האלה המריאה התנשמית אל האפילה. אבל היא היתה כל כך תשושה, עד כי לא יכלה כמעט להרים את כנפיה.
הלילה עבר וגם יום המחרת. הרוח ניערה את הענפים; העלים נטפו על מי שוחת המלט והתנועעו על המים הצהובים כמו סירות זעירות. הפעמוניות בישרו בצילצולן את קץ הקיץ ונבלו מיד. האיכר הוביל את מטען התבואה האחרון לאסמו, ולמרחקים נשמע קול שיקשוק מכונת הדייש.
"אוף!" אמר הקיפוד בערב. "מה דעתכם על זה?"
היערון והכוכי קראו גם הם: "אוף!"
רק התנשמית לא אמרה כלום; כי היא בכלל לא היתה שם.
"אולי היא הפליגה לה מזה", ניחש היערון. "למקום שיש בו קיץ תמיד, כמו שסיפר הכוכי."
"זאת בודאי לא תגיע רחוק", השיב הכוכי בלגלוג. "לזה בכל זאת צריך כנפים אחרות, תאמינו לי. אבל מחר אסע אני!"
"אז ניוותר איפוא שנינו לבדינו", אמר הקיפוד ותקע ביערון מבט זועף. "זה יהיה עליז. אני חושב, מוטב שפשוט אוכל אותך."
היערון נעלם במהירות הבזק והכוכי גם כן.
"מי יודע איך זה יסתיים", אמר הקיפוד לעצמו, כשהוא רץ אל הגינה. "נו … לפחות אני שמן ומפוטם, אז נראה שאני אעבור את זה."
למחרת בערב לא היה שם עוד הכוכי.
היערון נאנח: "מי יתן שיכולתי לטוס עם הכוכי! אני מת מפחד, כשאני חושב על כל הקרח והשלג. ומי יודע מה היה על התנשמית המיסכנה?"
"מי שהלך, הלך", אמר הקיפוד. "אין טעם להתאבל על זה. ואתה הוא הכי הכי חמוד מכולם, עליך לדעת. ורקוד עמי מעט, יערון חביב, יערון נחמד! קר לי. ואחר כך נוכל לטייל ביחד בגינה. אני מנדב אגוזים."
"תודה רבה על ההזמנה רבת החסד", אמר היערון מתוך חורו. "חוששני שיהיה לי יותר מדי חם אצלך. מוטב שאתבצר בתוך כוכי. אגוזים יש לי די הצורך בעצמי."
"חבל שאתה חשדן כזה", אמר הקיפוד. "אבל אם כן, אזדחל לי אל תחת מצבור הקש הגדול שמאחורי האסם. אנסה לישון."
בערב הבא נשר העלה הצהוב האחרון מגדר האילסרים לתוך שוחת המלט. היערון ישב לפני חורו והביט אחריו.
"אוך!" אמר בעצב. "מעתה אצטרך איפוא לקבל את פני האדון הקפדן לגמרי לבדי."
לבו העכברי הקטן הלם בצער, והוא ממש התגעגע לקיפוד. אבל זה לא הופיע עוד; אז התישב היערון בתוך המזוה שלו והחל סופר את אגוזיו.
ואז בא החורף.
על עץ הערמונים הגדול שעל הגבעה באמצע הגינה ישב הדרור ושר את שיר החורף הקודר שלו:
"הלוך הלכו הזמרים כולם,
וגם יתוש חביבי נעלם!
קיכלי, סיבכי והזמירים
הראו צדיהם האחוריים.
פנתה חסידה וזרזיר פנה,
כמו שקורה בכל שנה,
נסעו מזה, הסתלקו סלק!
סלק, סלק, סלק.
בדרור האביון
נוגס הקיפאון!"
הפרוש, שישב על ידו, הירגזי, שניתר במשעול האילסרים, והעורבים בשדה בחוץ, כולם יחדיו הצטרפו ופיזמו:
"סלק, סלק, סלק!
סלק, סלק, סלק!"
ולמי שלא הכיר את החורף מנסיונו שלו, היה זה אולי רע במיוחד.
אי זו כמות עצומה של שלג! הוא שכב על שדה ואחו, על גג בנין המשק ועל ענפי שיח האילסר, על גפת האבנים הישנה ועל המדרון שמאחוריה. הן אפילו צדו האחד של מוט הדגל היה מכוסה בשלג, שנדבק וקפא ונשאר שם. והמים קפאו לקרח - בים ובתעלה ובשוחת המלט. במדרון שבו נפגשו לפנים ארבעת הידידים הטובים היה הכל מלא שלג; רק פה ושם הציץ גבעול נבול של עשב.
וכך עבר החורף.
משחלף זמנו, הוא לא נעלם לו בשקט כמו איש שאין לו עוד מה לחפש בסביבה הזאת ושיכול ללכת עכשיו בדיוק כמו שיוכל ללכת אחר כך. אלא הוא הקים שאון מחריד עם סערות וגשמים וסופות ופרעות. ואחרי שכבר עבר הכל וכל אחד יכול לראות שהחורף נגמר, מרוב רוע הוא בכל זאת בא מדי פעם והתגנב בלילה ונשך את העלים הירוקים שבקלות דעתם כבר הקדימו להציץ.
לבסוף הוא לא העז עוד לצאת.
בוקר אחד הושיט היערון את אפו מחורו וסקר את השטח סביבו.
רענן ויפה צמח הדשא על השביל. עלי הגדילן הירוקים כבר בכלל לא היו כל כך קטנים, ושן הארי זהר בצבע צהוב כל כך שהיה זה עונג להסתכל בו. הפעמוניות עמדו מלאי ניצנים, ואילו שיחי האילסר כבר פתחו עגילי פרחיהם. הכל היה בסדר להפליא.מקצה המדרון נשמע "טיטריטיט!" עליז.
"יום נאה לך, כוכי!" קרא היערון. "ברוך בואך הביתה! וקיץ נאה שיהיה לך! יש חדש באפריקה? איך עבר עליך החורף?"
"שלום לך, יערון!" השיב הכוכי. "קיץ נאה גם אני מאחל לך! מהחורף לא הרגשתי כלום. במקום שאני הייתי, לא היה חורף. התנדנדתי על ענפי דקלים, שרתי שירי לאנשים שחורים והשתובבתי מדי יום ביומו באור השמש. - אבל איך התקיימת אתה?"
"אוהו, תודה על השאלה. ככה ככה."
"אבל אי פה היית?"
"בחורי. שם למטה אמנם היה קצת משעמם, אבל חוץ מזה חם ונעים. לקראת הסוף אמנם התדלדלו אוצרות האגוזים שלי. אבל בשנה הזאת אהיה יותר חכם. אתחיל מוקדם לאגור לקראת החורף, ועוד אני גם רוצה לחפש לי יערונית. כמובן הכל יותר יקר כשחיים בשנים; אבל גם יותר נעים. באים ילדים, והזמן עובר מבלי שיודעים אי פה הוא נשאר."
"זה אולי נכון מה שאתה אומר", הסכים הכוכי, מהורהר משהו. "והרי זה סוף סוף מצות הטבע וייעודם של כל הבריות. ובכל זאת לא כל כך פשוט להקים משפחה. עכשיו הייתי באפריקה חצי שנה משוחרר מכל הבלגן של הילדים, ואני בכלל לא משתוקק שהענין יתחיל מחדש. אבל מה לעשות? הגברת היקרה כבר הטילה את הביצים, אז אין תועלת בהתקוממות."
"הוך, זה צריך להיות יפה!" אמר היערון ושלח מבט חולמני אל הדשא הירוק והרענן.
ברגע זה רישרשו העלים היבשים לידם, והנה עמד שם הקיפוד.
"אוי וי!" צעק היערון והיה בין רגע בחורו.
אבל אז הוא התבייש, חזר לאחוריו והושיט בזהירות את אפו לאויר.
"שלום עליך, הקיפוד!" אמר בידידות. "קיץ נאה שיהיה לך!"
"שטות נאה!" השיב הקיפוד בזעף. "נדמה לי ששמעתי את קול הכוכי."
"כן, אני פה", אמר הכוכי. "איך שיחק בך המזל? בעיות עם מצב הרוח, מה? אתה גם נראה לי די מרופף!"
"בהחלט אפשר", ענה הקיפוד. "גם אין לי שום סיבה למצב רוח טוב."
"מה אתה אומר!" אמר הכוכי. "הרי קיץ עכשיו. ודרך אגב, אי פה היית?"
"שכבתי תחת מצבור הקש", אמר הקיפוד.
"כל החורף?"
"אכן. חרפתי בשינה, אתה צריך לדעת. חייתי משומני שלי. בהתחלה היה די נחמד לחרופ ככה כל הזמן. חלמתי על ארוחות בוקר נהדרות עם פשטידות העכברים הטעימות ביותר, תפוחים ירוקים, לפתן ענבי בקעצורי קוצים וחיפושיות מאי חיות. אבל לאט-לאט נמוגו החלומות היפים, ובסוף היתה לי כל הזמן ההרגשה כאילו מישהו צובט ודוקר אותי בתוך מעי. עכשיו אני מתגעגע מכל הלב לסעודה טובה ודשינה כמו שצריך."
הקיפוד התישב. הוא רעד בכל אבריו. עורו היה תלוי רפיון סביב גופו, עיניו נטולות ברק, והוא נראה כה תשוש עד כי היערון שכח ברחמיו שנכמרו עליו את פחדו ויצא מחורו לגמרי.
"אי פה התנשמית?" שאל הקיפוד.
אף לא אחד משני האחרים ידע את זה.
"היא מתה", אמר קול קלוש מתחת לעלה הגדילן.
"מה? באמת?" אמר הכוכי. "אכן, כולנו צריכים למות פעם אחת. - - - אבל מי אתה? ומנין לך הידיעה הזאת?"
"אני בתה של התנשמית", ענה הקול.
"כשאמא מתה, שכבתי אני בתוך הביצה. אבל היא לחשה לי, שאני אעוף לכאן, כשאהיה גדולה, כדי לספר לשלשת הידידים שלה מה היה בסופה. בגלל זה היא לא פחדה מפני החורף. היא ידעה שתצטרך למות בקרוב, מיד אחרי שגמרה לדאוג לביציה. היא ביקשה לספר לכם על זה."
"זה היה נאה מצדה, לחשוב עלינו", אמר הכוכי והציץ בלב נמס אל תחת עלה הגדילן.
אבל היערון רץ החוצה אל השביל והביט בעיניים מבריקות מאחד לאחר.
"האין זה נפלא?" צעק.
"ומה כל כך נפלא, יערוני החביב והחמוד?" שאל הקיפוד בידידות והתקרב יותר אל היערון.
"נפלא איך הכל מסודר למען כולנו", הסביר היערון. "רק חשבו על זה, איך שמצאנו כל ארבעתנו מחסה, כשבא החורף. התנשמית מתה וממילא נפטרה מכל הדאגות. הקיפוד שכב תחת מצבור הקש ועיכל את שומנו. הכוכי ברח מפני הקרח והשלג ועף למרחק, ואני ישבתי בחום ובנוחות בקיני ואכלתי את האגוזים שאגרתי לי. - האין הכל בעולם מסודר באופן מושכל יוצא מהכלל?"
הכוכי הינהן, ובתה של התנשמית הסכימה.
"ודאי ודאי", אמר גם הקיפוד והתקרב לאט לאט עוד יותר אל היערון. "בודאי זה מסודר באופן מושכל להפליא. מושכל באופן יוצא מהכלל. זאת היתה הערה נכונה מאד, יערוני היקר. אבל מחשבות כאלה מטפחים רק בסתיו, כשאנחנו שבעים ושמנים. בעונה העכשוית חשוב הוא להתחזק לקראת החורף, המבין אתה … וזה מה שאעשה אני!"
עם זה הוא תפש את היערון הבלתי זהיר בעורפו וטחנו במהרה בין שיניו החזקות. היערון צווח בקול קורע לב, והתנשמית שתחת עלה הגדילן ממש התפוררה באימה.
אבל הכוכי המריא ונסק בצעקה רמה. הכנף האחת פגעה בקיפוד, כך שזה איבד את שיווי משקלו והתגלגל במורד המדרון. פלופש! המים ניתזו, וכיערון כקיפוד נעלמו. הכוכי ישב המום לגמרי ונעץ עיניו למטה בשוחה: שם התעגלו על פני המים טבעות גדולות ועגולות וסימנו את טביעת הקיפוד.
"הוי כמה נורא! מי היה חושב שסוף כזה יהיה לידידות!" אמר הכוכי. "כמה נעים היה לנו בשנה שעברה! ועכשיו מתים שלשה מבינינו!"
התנשמית לא אמרה כלום, כי מבנה גופה היה עדין ביותר, ומה שראתה זיעזע אותה מן היסוד.
"כן - עכשיו נותרתי רק אני מארבעתנו הידידים", אמר הכוכי והציץ אל תחת עלה הגדילן.
מיד אחרי כן הוא נשא את כנפיו הארוכות ועבר פעם אחת על פני שוחת המלט. אבל אחר כך הוא שב, טס כחץ שלוח מקשת אל תחת עלה הגדילן וחטף את התנשמית.
"סלחי נא לי!" ביקש בנימוס. "אילו היית אמך, לא הייתי חולם ללכוד אותך. אני יודע מה אני חייב לברית הידידות. אבל בכל זאת יש משהו אמיתי במה שאמר הקיפוד המנוח, שכל אחד חייב לדאוג לעצמו. והרי אשתי רובצת למרבה הצער על חמש ביצים, והיא תנזוף בי קשות אם לא אביא לה ארוחת בוקר ראויה לשמה."
עם זה נעלם הכוכי במאורת ביתו. והסיפור על ארבעת הידידים הטובים הסתיים.
דצ"ח מספר
זחל לבנין הכרוב
188
145
1