"אכן", נאנחה הנמלה, "קבלתי אתמול מכות איומות כאלה מהמלכה. אם לא הייתי מתחבאת בתוך מעמקי הקן שלנו, אני חושבת שהוד מלכותה היתה הורגת אותי."
"ראֹה ראיתי מזה די הצורך. אבל באמת, אילו מין שטויות נוראות סיפרת שם למלכה שלך! הרי ניסית לשכנע אותה שהנמלים הן החיות הכי נכבדות בכל העולם, והכל נברא רק בשבילן."
"אמרתי אך אמת לאמיתה", טענה הנמלה. "וזו תוסיף לעמוד במקומה, גם אם הוד מלכותה בוחרת להתעלל בי."
"את משוגעת!" אמר הפרוש. "כל היער צוחק עליך!"
"צחקו לכם אתם", אמרה הנמלה הזקנה. "מה רע בכך, שאתם צוחקים, כל עוד אתם עושים במלאכתכם, לתועלתנו ולהנאתנו!"
"היא משוגעת היום כמו אתמול", אמר האשור.
"שמעו נא, המונים טובים. אנסה להסביר לכם למה אני מתכווין. המלכה תמיד ישנה היטב ועד מאוחר, אחרי שהיא מרביצה למישהו, לכן יש לי זמן לשיחת בוקר קטנה. ועוד יותר כן, מפני שהיא עדיין לא התחילה להטיל ביצים. כשנגיע לזה, כבר נשרוק מנגינה אחרת."
"בדיוק כמו אצלינו", אישר הפרוש. "ספרי, קדימה. הרי אנחנו מכירים אותך כבריה הגונה, והיינו אך שמחים להיווכח שלא השתטית לגמרי לעת זקנה."
"אז נתחיל בך, פרוש מצוי יקר", אמרה הנמלה. "לא מצא חן באזניך מה שאמרתי שאתה שר למעננו. בשביל מי אתה שר?"
"בשביל אהובתי", אמר הפרוש. "ובשביל גוזלי. ולהנאתי שלי."
"ודאי, ודאי. איפה האהובה שהיתה לך בשנה שעברה? הלכה! ואיפה הגוזלים שלכם? פרחו! אתה מתחתן, מביא ילדים לעולם, תוחב להם כמה זבובים לתוך המקור, מלמד אותם קצת לנפנף בכנפיים, ובזה זה נגמר. אתה לא רואה אותם עוד. אין לך שום עסק עם שאר הפרושים המצויים ביער. אתה חפשי ותלוש, נווד, אומן. אין בך סדר ומשטר. אתה לא נמנה על האזרחים המיושבים."
"הו שמים אדירים, אי זו מנה מלוא הפה!" אמר האשור.
"כן … כעת אנחנו מגיעים אליך, האשור הטוב שלי!" אמרה הנמלה. "אתה עומד לך כל כך גדול וגאה באדרת הירוקה שלך וחושב את עצמך למי יודע מה. אתה צוחק עלי כשאני אומר שאתה קיים למען הנמלים. אלא בשביל מי?"
"למען עצמי, אני חושב", אמר האשור.
"בטח, בטח", ענתה הנמלה הזקנה. "הבה נראה פעם, אי זה מין בריה אתה! אי פה כל הפאר הירוק שלך עד הסתו? חלף. נגמר. חסל. מה אתה עושה בילדיך? אתה משיר אותם סביב סביב לרגליך, איך שמזדמן להם לנפול, ומניח להם לגדול מבלי להשגיח עליהם כל עיקר. אם יצמחו צפופים כל כך עד שיחנקו זה את זה, לא איכפת לך בכלל. בקיץ אתה מתרברב במחלצות ירוקות, בחורף אתה קופא מקור בזרועותיך הערומות. איזה מין טיפוס אתה? בריה קלת דעת שלא איכפת לה מכלום. אין בך משטר וסדר!"
"לדבר ככה לאשור!" קראה החספסנית.
"ועכשיו אדבר אליך, חספסנית", אמרה הנמלה. "את נאה, בהחלט, תאוה לעיניים! כיף חיים להסתכל בך. כמו ביקור במחזה משעשע מוצלח. וכמה זמן זה נמשך? נגיד שני חדשים? אז את גמורה … מתה, את מבינה. את מוריקה, מפזרת זרעייך ומסתלקת מהעולם. את אפילו לא חיה מהשנה האחת עד האחרת, כמו הפרוש והאשור. את כולך רק הצגה חד פעמית … המסך מתרומם, המסך יורד … הנמלים מוחאות כפיים, על שהיית כל כך חמודה וחביבה. אבל בודאי את רחוקה מלהשתייך לחברת האזרחים היציבים. בך יש עוד פחות משטר וסדר משיש באחרים."
"באופן כזה את יכולה לגמור את כל היער", אמר הפרוש.
"אכן אני יכולה, בהחלט!" אמרה הנמלה. "זאת אומרת, אם עוד לא מספיק לך."
"ועוד איך מספיק לנו!" אמר הפרוש. "אבל עכשיו הלא תואילי לספר לנו, למה לדעתך טובות הנמלים יותר ממנו האחרים?"
"הנמלים", הצהירה הנמלה והביטה נכחה בסבר פנים רציניות, "הנמלים הן פסגת יצירתו של הבורא."
הכל צחקו, אבל זה לא הפריע לנמלה הזקנה.
"הלא תראו", אמרה, "נמלה היא בעצם לא כלום."
"עכשיו את מתחילה לדבר בטעם", אמר הפרוש.
"הנמלה היחידה אינה כלום", אמרה הזקנה. "יש לה מקומה במדינת הנמלים, ואם היא מתה, מיד תופשת אחרת את מקומה. לכל אחת ואחת ממנו התפקיד שלה, וכולנו ביחד עובדות לטובת מדינת הנמלים ולטובת האזרחים. מי שעובד, זכאי לקבל את לחם חוקו, וגם מקבל אותו. מי שלא עובד - אנחנו פשוט הורגים אותו."
"אז אתן כולכן ביחד שוות?" שאלה החספסנית.
"בשום פנים לא. אנחנו רק לא חולמים כמוכם כל אחד לעצמו בלי טעם ומטרה. לכן אנחנו לא נעלמים מהעולם ולא עומדים חסרי ישע כמוכם. יש לנו קודמם כל המלכה שלנו, המולכת עלינו … זאת אומרת, היא חייבת כמובן לשמור את הכללים ולציית לחוקה, שאם לא כן מר יהיה סופה. ליתר בטחון יש לנו בהתחלה כמה מלכות. הטובה מכולם אנחנו מחזיקים אצלינו, האחרות מהגרות ובונות קנים חדשים, או שאנחנו הורגים אותן. וככה אנחנו עושים גם בזכרים. מיד אחרי שהמלכות התחתנו, אנחנו הורגים את כל הזכרים. כי אז הם לא מועילים לנו עוד ורק נופלים למעמס על המדינה."
"איזו מדינה נהדרת!" אמר הפרוש. "להרוג את הבעל … הנשמע מעולם כדבר הזה! היותר לי לשאול … גם את הרגת את בעלך?"
"לי מעולם לא היה בעל", השיבה הנמלה. "אני לא בנויה לנישואין. אני אמנם כעין נקבה, אתה מבין, אבל אף פעם לא היה לי זמן לחשוב על סיפורי אהבה ולא החשבתי את זה מעולם. אני פועלת ולא דבר זולת זה. וכך הם רובנו. אנחנו בונות את התל, ואנחנו דואגות לביצים שמטילה המלכה שלנו. אנחנו מאכילות את הזחלים, מזיזות את הגלמים ואוצרות מזון לחורף - בקיצור, עושות כל מה שיש לעשות במדינה מתוקנת. אם צריך, אנחנו גם יודעות להילחם. לאחדים מבינינו יש לסתות גדולות; אלה החיילים, ואני לא מקנאת במי שאלה עולים עליו. אנחנו גם זורעים דגן באביב וקוצרים בסתו … אבל מה מבינים מכל זה טיפוסים זרוקים כמוכם? אני מספרת על זה רק כדי שתוכלו לראות שזה אמת, כשאני אומרת, שהנמלים הן החיות האצילות ביותר בעולם, וכולכם האחרים קיימים רק לטובתנו ולהנאתנו."
"אילו חיי עבדים!" אמר הפרוש. "פי מאה יותר טוב להיות ציפור חפשית תחת השמים מגלגל כזה בתוך מכונה כמוך."
"או אשור אדיר ביער", אמר האשור.
"או פרח ריחני", אמרה החספסנית.
"בבקשה", ענתה הנמלה. "כל אחד לפי טבעו. איך תוכלו להבין אותנו, כשאתם ברמת תרבות כל כך נחותה!"
"איך זה היה עם הכנימה?" שאל הפרוש.
"תוכל לשאול אותה בעצמך, כשהיא תבוא", אמרה הנמלה. "עכשיו אין לי עוד זמן לעמוד פה ולפטפט."
ובזה היא הלכה למלאכתה. האחרים דיברו עליה, צחקו עליה ופנו לעניניהם.
יום אחד היו שם הכנימות.
לא קל היה לומר מאין הן הגיעו. הן ישבו בצד התחתון של כמעט כל העלים של שיח ערערמורן אחד שצמח קרוב אצל התל של הנמלים הבנאיות. הן ישבו כל כך צפופות, עד שדחקו זו בזו; במקומות אחדים הן ישבו זו על גבי זו, כאשר העליונות השחילו חדקיהן בין האחרות ומצצו מיץ.
סביב סביב על העלים נצצו טיפות שקופות. אלה אספו הנמלים ונשאון למטה אל תלן, אם לא שתו אותן בדרך. אבל היה צריך להישמר שלא תראה זאת הנמלה הזקנה ותכה את הפושע. כי מזון זה היה המשובח מכולם, ואסור היה לטעום ממנו לכל בריה לבד מהמלכה ומאהביה בימי חייהם הקצרים.
"המותר לי להציג בפני הוד מלכותך את הכנימה", אמרה הנמלה הזקנה.
והיא נגעה קלות בכנימה אחת גדולה שישבה קרוב מאד לקצה העלה.
"תני למצוץ", אמרה הכנימה.
"מצצי לך, מלאכונת שלי", אמרה הנמלה הזקנה בנימתה הנחמדת ביותר … "ככל שתרבי למצוץ, כן ייטב. מלכת הנמלים חפצה לראותך."
"תני למצוץ", אמרה הכנימה.
"לא אניח לה, שייכנס בה דרך ארץ", אמרה המלכה. "חסלו אותה."
"לא יתכן, הוד מלכותך!" התנגדה הנמלה … "זאת היא, שמספקת את המיץ, שהוד מלכותך שותה בכל בוקר בקומה … ראי נא, הנה טיפה … אם תואיל הוד מלכותך …"
המלכה שתתה מהטיפה.
"אה!" היא אמרה. "שימי עינך על הכנימה. מי שיצער אותה או יטריד אותה במאומה, ייהרג."
"לפקודתך, הוד מלכותה", אמרה הנמלה.
אז פנתה המלכה אל הכנימה.
"הנני ממנה אותך לכנימת החצר הראשית האישית שלי", אמרה ונגעה בכנימה בחגיגיות שלש פעמים בלסתות המלכותיות הנעלות.
"תני למצוץ", אמרה הכנימה.
ברגע זה היא השריצה שבע עשרה כנימות קטנות. אלה היו פועטות ביותר ולא נראו בעין בתחילה. אבל הן ניגשו מיד ומצצו בעלים, ובעיני המלכה נדמה כאילו היא יכולה ממש לראות איך הן גדלות.
"מעיניין ביותר!" אמרה. "שְׂמֵחַתְנִי שהעדר גדל. איפה הבעל?"
"לא קיים בעל", אמרה הנמלה הזקנה.
"אי זה מין דיבור הוא זה?" שאלה המלכה. "הלא חייב להיות לה בעל, אם הביאה שבעה עשר ילדים!"
"לא, הוד מלכותך", אמרה הנמלה. "הטבע המשגיח על הכל סידר למען הנמלים את הענינים כך שאין לה צורך בבעל. לבעלים הרי לאמיתו של דבר אין תועלת מיוחדת … היורשה לי להזכירך בכל הכבוד שהרגנו את בעלה של הוד מלכותך מיד אחרי החתונה."
"את זה מוטב שלא תזכירי לי", אמרה המלכה. "בעלי הטוב והיקר. התאבלתי על מותו יום שלם."
"ודאי ודאי", אמרה הזקנה. "הנה הוד מלכותך יכולה לראות בעצמך. מסיפורי האהבות יש רק צרות ואי-נעימויות. ובהמת בית כזאת כמו הכנימה שם … על הוד מלכותך לדעת שאפילו לי לא היה מאהב מעולם."
"זה בדיוק עוד חסר", אמרה המלכה. "וכי מה תעשה שפחה כמוך במאהב!"
"נכון בהחלט, הוד מלכותך. עליך לדעת שלאימה של הכנימה היה פעם איזה מין בעל בסתו שעבר. איך בדיוק זה היה אתו, אינני יודעת. אבל נשואה היתה, וביצים הטילה גם כן, ואז היא מתה. וכדי שלנמלים לא תהיינה צרות מזה, אותה כנימה שיצאה מהביצה ממליטה צעירות במשך כל הקיץ, כך שיש תמיד די הצורך מיץ מתוק בשביל הוד מלכותך ובשביל אותם נתינים שהוד מלכותך מעניקה להם טיפה. לקראת החורף, כשאין לנו עוד שימוש במיץ, מתחתנות הנכדות של הכנימה, כמה שאני יודעת, מטילות ביצים ומתפגרות, אחרי שדאגו באופן זה לטובת הנמלים בשנה הבאה. אין לכחד שנעשה הרבה למען הנמלים."
"זה נכון", אמרה המלכה. "שימי לבך היטב אל הכנימה שלי! עכשיו אני נכנסת ומטילה עוד יותר ביצים. זה אני חייבת לממלכתי."
בזה היא הילכה מעדנות אל תוך התל. הנמלה הזקנה פתחה לה בהדרת כבוד את הדלת פאחר פנתה לעבודתה.
"השמעת מעולם כדבר הזה!" צעק הפרוש.
"מעודי לא, בכל ימי חלדי", אמר האשור.
"זה לא ייאמן!" אמרה החספסנית.
"זה שקר!" אמר האשוח.
"הבו נשמע מה אומרת הכנימה", הציע הפרוש.
"עכשיו שהנמלה הזקנה הסתלקה אפשר אולי להוציא ממנה סוף סוף את האמת. - האי את, כנימה! אי זה סיפור הוא זה עם הנמלים ואיתך? את הפרה של הנמלים? את בעולם רק בשבילן?"
"תן למצוץ", ענתה הכנימה.
אז התחננו הכל שהכנימה תספר להם את הענין לאמיתו. הם אמרו שהיא חייבת לעזור להם; כי הנמלים מוכרחים על כל פנים לקבל שיעור הגון בשל התנשאותם. הרי לא ייתכן ששרצים קטנים כאלה יתנפחו להם על חשבון כל שאר הבריות.
אבל כמה שביקשו, התחננו ואיימו, שום דבר לא עזר.
"תנו למצוץ" היה כל מה שאמרה הכנימה.
אז ירד הערב. הפרוש גמר לשיר את שירו האחרון להיום. הרוח שכבה לנוח, השמש שקעה, החספסנית עמדה והרהרה על כי נגזר עליה למות בקרוב. הנמלים הגיפו את מאת הדלתות הזעירות של תלן, ושקט שרר בכל היער.
ואפילו הכנימה הפסיקה למצוץ, מפני שלא יכלה עוד.
וכשהיא ישבה לה שם ככה, יצאה מתוכה טיפה צלולה אחת.
"זה בשביל הנמלים", אמר הפרוש המצוי.
"מה איכפת לי הנמלים", אמרה הכנימה.
"מה את אומרת?" שאל הפרוש.
"אני אומרת: מה איכפת לי הנמלים."
"אבל הטיפה שהטלת על העלה … הנה באה עוד אחת …"
"פיפיקקי", אמרה הכנימה.
רגע אחד הושלך ביער הס.
אז צעק הפרוש את הדבר לידיעת האחרים, כמה שיכול היה מרוב צחוק.
והאשור צחק, והחספסנית צחקה, עד שהתפקעה ומתה … האחד סיפר לאחר, ועד מהרה ידע כל היער את הסוד, והוא צחק וצחק ולא יכול לעצור בעד עצמו.
העכבישה
Edderkoppen
לפנים היו במשׂוכה עצים ושיחים לרוב, אבל הם נגדעו; ועכשיו צמחו מתוך הגדמים ענפים דקים, ארוכים, קרחים.
בין הגדמים עלו גזיר ופטרוסלינון בר ושאר עשבים מהסוג הזה שנראים כל כך דומים זה לזה ואשר מי שאינם יודעים יותר טוב קוראים לכולם יחד בשם רוש.
ענפיהם היו ארוכים כמעט כענפי השיחים. והם השתחצו כל כך כאילו הם שיחים של ממש ולא עתידים לקמול אחרי הקיץ ולהתחיל מחדש מתוך זרע קטן, בדיוק כמו איזה בבונג פשוט ובזוי או כמו אמנון ותמר. הם התנפחו עד התפוצץ ברוב גאוה והתרווחו, הושיטו ענפיהם לרוח שתמרוט אותם, נכפפו, השירו עלים והצמיחו חדשים, כאילו יש להם עוד זמן ארוך לחיות. אם שאל מישהו, איך עומד עניינם, הם עשו עצמם כלא שומעים, או שביטלו את השאלה והתכחשו לכל ידיעה על הצפוי להם.
ואז הם התעטרו בפרחים לבנים נאים ונשאו אותם גבוה למעלה כמו שמשיות, בעוד אשר מהענפים האמיתיים שצמחו על הגדמים לא יצא לעולם דבר זולת נצרים מגודלים שלא יכלו לעשות לא פרי ולא פרח.
"הרי זה ממש יער שלם פה", אמרה העכברה ערב אחד, כשישבה בירק ונשאה עיניה הנוצצות.
"אנחנו היער", אמר הגזיר.
"הביטי סביבך, בבקשה", אמר הפטרוסלינון. "אם מצאנו חן בעיניך, בני קנך בתוכנו! כל מה שיש לנו להציע עומד לשרותך."
אבל השיחים האמיתיים הזהירו את העכברה.
"אל תאמיני להם! הם רק מתרברבים כל זמן שנמשך הקיץ. יבוא החורף ואינם, ולא יוותר מהם שריד."
"זרה לי המלה הזאת, חורף", אמר הפטרוסלינון.
"אני לא מאמין בחורף", הצטרף הגזיר. "זה אגדה שמכרו לשיחים כשהיו ילדים."
"זה עם החורף הוא סיפור אמיתי", אמרה העכברה. "ואתו יבואו קיפאון ושלג. לזה חשוב להכין מזוה מסודר. טוב שהזכרתם לי. נראה לי שאכרה לי מחילה קטנה בין האבנים ואתחיל לאגור."
"באדמה יתחפר מי שירצה", אמר הפטרוסלינון.
"אנחנו נושאים נפשנו ליעדים נעלים יותר", אמר הגזיר.
אחר כך הם עמדו זמן מה ולא אמרו כלום, עד שנאנח הפטרוסלינון ואמר את מה שחשבו שניהם:
"לו אך תבא ציפור ותבנה את קינה בנו!"
"נסוכך עליה וננדנד אותה, והיא תרגיש כל כך טוב שהשיחים האמיתיים ימוגו מרוב קנאה", אמר הגזיר.
"הלא תקבלו אותי?" שאל קול.
והנה בריה משונה אחת אפורה ומגוחכת התקרבה בצעדים מדודים על פני המשוכה.
"מי את?"
"אני העכבישה", ענתה הבריה.
"את יודעת לעוף?" שאל הגזיר.
"אני יודעת מכל דבר כל מה שצריך."
"את אוכלת יתושים?" שאל הפטרוסלינון.
"כל היום."
"את מטילה ביצים?" שאל הגזיר. "כי את אשה באמת, נכון?"
"כן, תודה לא·ל", ענתה העכבישה.
"אז בשבילנו את ציפור", אמר הפטרוסלינון.
"ברוך בואך!" קרא הגזיר. "קלה את נראית, את לא תשברי ענפים."
"רק התחילי לבנות כל אימת שתרצי", אמר הגזיר.
"חומרים יש כאן בשפע במשוכה."
"אם תקח לנו פה ושם עלה, זה לא משנה בכלל", הוסיף הפטרוסלינון.
"תודה רבה, כל מה שאני צריכה נמצא אצלי", ענתה העכבישה.
"אינני רואה כל מטען", אמר הגזיר.
והפטרוסלינון שאל: "אולי בעלך יביא אחריך את הכבודה?"
"אין לי בעל", השיבה העכבישה.
"הו מיסכנה", אמרה העכברה, שישבה בצד ושמעה הכל. "את בודאי בודדה נורא."
"ובכן - הנה לנו שוב פיטפוטי הנקבות הרגילים", לעגה העכבישה. "זה מה שעושה אותנו הנשים יצורים כל כך בזוים ומגוחכים. כל הזמן "בעלי" פה ו"בעלי" שם. רוצה הייתי לדעת למה זה בעצם טוב, בעל! זה באמת רק מעמסה. אם אני אקח לי אחד אי פעם, על כל פנים הוא לא יגור אצלי."
"איך שאת מדברת!" אמרה העכברה. "אני לא יכולה לדמות לי דבר יותר מפחיד משבעלי לא יחיה אצלי. והייתי רוצה לדעת, איך יכולתי להשתלט על הילדים, אם הוא לא היה עוזר לי, הנשמה הטובה!"
"שטויות - ילדים. מה הבעיה?" ענתה העכבישה. "אני לא מבינה מה ההתפנקות הזאת. מטילים את הביצים במקום הגיוני ומניחים אותן לדאוג לעצמן."
"אינה מדברת כציפור", העיר הפטרוסלינון, מהורהר.
והגזיר אמר: "אני מתחיל לפחד ממנה."
"אתם יכולים לקרוא לי איך שאתם רוצים", אמרה העכבישה. "אבל על כל פנים אני מתנגדת לכל מגע עם הציפורים הפושטיות. אם יש כאן יותר מדי מאלה, אז אני לא רוצה לגור פה."
"לא לא", ענה הפטרוסלינון, שחשש שהעכבישה תעזוב את המקום. "כמעט אף פעם אין פה ציפור."
"אז כשנגדעו העצים הן עפו ליער", סיפר הגזיר.
"כן, שומם פה", קוננו הענפים הארוכים על גדמי העצים, "אין שומעים כל ציפצוף."
אך העכבישה חלקה עליהם. "פה נאה ונחמד", אמרה. "הזבובים מזמזמים, וזה משמח את לבי."
אז הזדקפו הגזיר והפטרוסלינון ברוב גאוה.
אבל העכבישה רחשה אנה ואנה והביטה סביבה. העכברה עקבה אחריה בעיניה.
"במחילה", אמרה העכברה, "מדוע בעצם את רוצה לבנות קן, אם את מניחה את הביצים שלך לגורלן?"
"הקשיבי פעם אחת, יקירתי העכברה", השיבה העכבישה, "מוטב שתסכיני לראות בי נקבה עצמאית. אני חושבת רק על עצמי ועל צרכי ודואגת בעצמי לכל עניני. אם אשפיל את עצמי אי פעם כדי לקחת לי בעל, ידאג הוא לעצמו, הנקניק!"
"אבל - איך שאת מדברת עליו!" אמרה העכברה. "בעלי הרבה יותר גדול וחזק ממני."
"אינני מכירה אותו", השיבה העכבישה באדישות. "הזכרים בשמפחה שלי הם בערך רבע הגודל משלנו הנשים. הם נקניקים מיסכנים שלא שוים זבוב. הייתי מתביישת לחיות בצוותא עם מחזר כזה … אבל עכשיו אני בונה."
"מוטב שתחכי עד שיאיר היום", יעץ לה הפטרוסלינון.
"במה בעצם את רוצה לבנות?" שאל הגזיר.
"ככה אני, אוהבת את האפלולית", ענתה העכבישה. "וחומר בניין הבאתי אתי."
אחרי הדברים האלה היא טיפסה לצמרת הגזיר והביטה סביבה על פני הארץ.
"צריך עינים טובות כדי לראות משהו בערב הזה", אמרה העכברה. "עיני שלי לא רעות בדיוק, אבל בתאורה כזאת לא הייתי רוצה להתחיל לבנות קן."
"אשר לעיניים, יש לי שמונה מהן", הודיעה העכבישה. "והן רואות מה שהן צריכות לראות. יש לי גם שמונה רגלים, שתדעי את זה מיד ולא תתפלאי על הדבר. בכלל אני נקבה הרגילה להתמצא כהינף יד. אינני מכירה אנינות והצטעצעות."
כעת היא הצמידה את אחורי בטנה לסעיף הגזיר שעליו ישבה והתנפלה, ראש קדימה, לאויר.
אז צעקה העכברה בבהלה: "היא תשבור לה את המפרקת!"
אבל העכבישה ענתה מלמטה: "אין לי מפרקת. ואילו היתה לי, לא הייתי שוברת אותה. לכי את הביתה לבעלך היקר! כשתחזרי מחר, תראי מה יכולה נקבה בת חיל לעולל אם אינה מבזבזת זמנה באהבה וכיוצא בזה רגשים מיותרים."
אז הלכה משם העכברה, הן מפני שהיו לה עסקים משלה, והן מפני שדברי העכבישה פגעו בה. אבל הגזיר ופטרוסלינון הבר הרי אנוסים היו להישאר במקומם, וכמוהם הענפים הארוכים שעל גדמי העצים. ובאופן כל כך משונה התנהגה העכבישה, שאף אחד מהם לא הצליח לגרוע עין ממעלליה במשך כל הלילה.
כי מאומה היא לא עשתה מלבד לקפוץ שוב ושוב ראש קדימה לחלל האויר. פעם קפצה מעל סעיף זה ופעם מזה, חזרה וטיפסה למעלה וקפצה שוב. ואף על פי שלא היו לה כנפים, כפי שיכלו הכל לראות, היא נחתה אט אט על הקרקע או על סעיף אחר; לא פעם אחת היא החטיאה בקפיצתה ולא ניזוקה במאומה. אנה ואנה, מעלה ומטה היא נעה כל הלילה.
"היא בכל זאת ציפור!" עלץ הפטרוסלינון.
"בטח", הצטרף הגזיר, "וכי מה חשבת שהיא?"
אבל הענפים שעל גדמי העצים התנועעו בלעג זה כנגד זה.
"לעולם אין זו ציפור", הם אמרו. "וכי יודעת היא לשיר? השמעתם אותה אפילו רק מצייצת?"
הגזיר והפטרוסלינון הביטו זה בזה מהורהרים. וכשישבה העכבישה רגע אחד בשקט והתנשפה, העז הפטרוסלינון לשאול:
"תגידי - את יודעת לשיר?"
"פו!" ענתה העכבישה. "נראה לך שאני מתעסקת בהבלים כאלה? לשום מה לי לשיר? החיים הרי הם רק עמל ויגיעה, ואם חפצה נקבה בודדה להתקיים, היא חייבת להזיז את עצמה ולקחת הענינים בידים נמרצות."
"אבל הציפורים שרות", התעקש הגזיר.
"הם שרים, כי הם מאוהבים", הסבירה העכבישה. "ואילו אני לא מאוהבת."
"רק תחכי שיבוא החתן המתאים", אמר הפטרוסלינון.
"אם יבוא, שיזהר לו", אמרה העכבישה.
ובאומרה זאת היא קפצה שוב, ראש קדימה, לחלל האויר, ועל זאת היא חזרה עוד פעמים רבות.
וכשהתחיל השחר להפציע, כמעט נפלו תחתם הגזיר והפטרוסלינון ברוב פליאתם.
באמצע האויר שבין הענפים היתה העכבישה תלויה. היא משכה רגליה תחתיה והצטנפה לגוש אחד וישנה כאבן.
"היא יושבת עליך?" שאל הגזיר.
"לא", השיב הפטרוסלינון. "היא לא יושבת עליך?"
"מה פתאום", אמר הגזיר.
"היא גם לא יושבת עלינו!" הודיעו הענפים.
"אז היא בכל זאת ציפור!" קראו בגיל הפטרוסלינון והגזיר.
"ציפור לא ישנה כשהיא תלויה באויר", אמרו הענפים.
"אז כנראה היא קוסמת", לחשה העכברה, שבאה לשם באותו רגע. "אך המתינו שהאור יהיה מלא, ואז אולי נראה נכוחה."
וכשזרחה החמה, הם ראו.
בין ענפי הגזיר והפטרוסלינון נמתחו שתי וערב המון חוטים דקים שבהקו בשמש תאוה לעיניים. חוטים אחרים הצטלבו בהם בטבעות, זו גדולה מזו.
"אהא", אמרה העכברה. "עכשיו אני מבינה. שם באמצע היא ישבה. אבל איפה היא עכשיו?"
"פה", ענתה העכבישה מתחת עלה אחד. "אני לא סובלת שמש ישירה. איך מוצאת העבודה שלי חן בעינייך? עוד לא גמרתי אותה, דרך אגב."
"נו נו", אמרה העכברה, "להגיד לך את האמת, זה קן מוזר שבנית לך שם."
"שטויות, קן", אמרה העכבישה. "אתם פיפטתם על קן, לא אני. את מדמה לך כל הזמן שאני נקבה עלובה ורכרוכית כמוך וכמו כולן. אתן טועות. למה לי קן? טוב לי מאד פה תחת העלה הזה. פה יש צל, פה נעים להיות. החוטים הם רשת המלכודת שלי. בה אני לוכדת זבובים. שמא תבוא איזו מקלחת גשם קטנה? אז אוכל שוב לגשת לעבודה."
מעט אחר כך הסתתרה השמש אחרי עננים. גשם ירד קליל ומתון; וכשפסק, יצאה העכבישה ופשטה לתוך האויר הלח את שמונה הרגלים שלה.
ואז ניגשה לעבודה.
הכל ראו אותה מושכת מתוך שיפולי בטנה בבת אחת הרבה חוטים דקים ועדינים. אחרי כן התחילה לסדר את החוטים במסרקים שנשאה בקצות רגליה; היא שזרה אותם לחוט יחיד אחד עבה ותלתה אותו ואחרים כמוהו זה בצדו של זה, בכל מקום שבו נראה בעיניה פתח גדול מדי או חולשה ברשת. כל החוטים היו שמנוניים ודביקים, כך שכל זבוב מוכרח היה להיתפש בהם. במשך היום הושלמה הרשת, והכל התפעלו ממנה, כי כל כך יפה היתה.
"עכשיו סידרתי את הכל", הכריזה העכבישה.
ברגע הזה בא זרזיר והתישב על קצה אחד הענפים הארוכים.
"האין פה משהו שאפשר לאכול?" שאל. "כמה זחלים? איזה עכביש?"
הגזיר והפטרוסלינון לא אמרו כלום; כמעט שהם קמלו בבהלתם על הסיכוי לאבד ברגע אחד את האכסנאית שלהם. העכברה ליתר בטחון הסתלקה; אבל ענפי גדמי העצים קראו בעירבוביא שזה עתה הגיעה עכבישה נאה שמנה ועסיסית שטוותה בלילה את רשתה.
"אני לא רואה שום עכביש", רטן הזרזיר ועף לו משם.
העכבישה השתלשלה חיש מהר לקרקע בקצה חוט אחד ארוך ושכבה שם דום כמתה. עתה חזרה וטיפסה למעלה, התישבה באמצע רשתה והושיטה מעליה כל שמונה רגליה.
"זה כמעט נגמר ברע", אמרה. "אבל עכשיו תורי."
בזה הרגע בא וקרב זבוב קטן וחמוד שלא ראה את הרשת; הוא טס הישר לתוכה ונלכד בה.
"הנה סיפתח!" עלצה העכבישה.
בלסתותיה, שהיו מלאות ארס, היא נשכה את הזבוב, וזה מת מיד. אחר כך היא מצצה את מיצו. וכן עשתה בשלושת הבאים אחריו לרשתה. אחר כך לא יכלה עוד לאכול. כמה שרצרצים קטנים שנאחזו היא הניחה להתפתל ולדנדן ולא אבתה להניע אבר. כשבסוף בא עוד זבוב אחד נאה ושמן, היא טוותה סביבו פקעת חוטים קטנה ותלתה את החבילה.
"זה יטעם לי אם יבואו זמנים רזים", אמרה.
"נבון מאד", הסכימה העכברה. "זהו בעצם הראשון מכל דבריך שאני יכולה להסכים אתו. אבל חוץ מזה, זה אני חייבת להגיד לך, השיטה שלך לא מוצאת חן בעיני. את ערמומית יותר מדי. וגם את משתמשת בארס כמו הנחש. זה נראה לי לא ישר."
"אהה, ככה זה בעיניך?" לעגה העכבישה. "וכנראה זה רע יותר ממה שאתם עושים? את בודאי מחצרצת בחצוצרה כשאת מתגנבת אל טרפך … נכון, עכברונת חביבה ויקרה?"
"אפשר שהייתי עושה את זה, אילו היתה לי חצוצרה", אמרה העכברה. "אני אינני שודדת ורוצחת כמוך. אני אוספת לי אגוזים ובלוטים ומה שעוד נופל בחלקי ולא עשיתי מעולם שום רע לשום בריה."
"לא, את בחורה מתוקה וחמודה מהסוג הישן", לעגה העכבישה. "את לוקחת מה שנופל, ואת שמחה בחלקך. אחר כך את הולכת הביתה שילטפו אותך בעלך והילדים. אבל אני קורצתי מחומר אחר. אני אין לי ענין בליטופים, אבל יש לי תיאבון אני. בשר אני רוצה … בשר זבובים יפה ועסיסי. והרבה. אני אינני מבקשת מאומה, אני משיגה לי בעצמי מה שאני צריכה. אם טוב לי, כל הכבוד והתענוג שלי; אם רע לי, אינני מיללת לאף אחד. טוב היה אילו היו נקבות רבות כמוני."
"את כל כך גסה", אמרה העכברה.
"בבלט!" ענתה העכבישה. "זה אצל האחד כמו אצל האחר. אני לא יותר רעה מהרגיל. מה שנוגע לגזיר ולפטרוסלינון, אלה רבים על הפרפרים והדבורים וגונבים זה מזה אויר ואור כמה שהם יכולים."
"נכון מאד", אישר הפטרוסלינון.
"גברת נבונה להפליא", הוסיף הגזיר.
אבל העכברה אמרה: "זה שם כל כך מכוער, השם שלך!"
"אין לי מה לעשות נגד זה", השיבה העכבישה. "בני האדם נתנו לי אותו, בגלל טיפת הארס שיש לי בלסתות. הם כל כך מרחמים על הזבובים המיסכנים שאני תופשת; והם עצמם הורגים כל זבוב שנוחת להם על האף. כולם אותו דבר. הכל איוולת והצטעצעות. ודרך אגב לא איכפת לי בכלל להחליף את השם. את יכולה בשקט לקרוא לי טוואית, אם זה יותר נאה בעיניך. זה יכולה גברת קטנה ועדינה כמוך להגיד בלי להתעלף; וזה מתאים לי, כי אין חיה בעולם כולו שטווה כל כך יפה כמוני."
"יכול להיות כל זה", אמרה העכברה והנידה ראשה. "אבל בכל זאת זה נראה רע מה שאת עושה; וגם את מכוערת נורא."
אז צחקה העכבישה: "ככה! זה מה שמפריע לך? תראי, עכברתי היקרה, אני לבושה באופן תכליתי. הבגד האפור שלי מתאים בדיוק לעבודה שלי ולא מעורר תשומת לב מיותרת. אני לא צריכה להתגנדר כמו האחרות שמתקשטות כדי להצליח בחיים ומטרללות ומתהלכות בראותנות, עד שכל פיקח שרואה אותן צריך להתבייש בשבילן. כמובן הטמבלים בזים לי בגלל הלבוש הפשוט שלי. שיבושם להם! אני לא שמה לב אליהם. ואני אוכלת אותם, אם הם נקלעים לי לרשת."
העכברה הניעה ראשה והלכה מזה, בעוד הפטרוסלינון והגזיר מתלחשים ביניהם. אבל העכבישה התנדנדה ברשתה, פשטה רגליה ועיכלה.
כשיצאה השמש, היא סרה אל תחת עלה; וכעת היתה שם שוב העכברה והביטה אל על.
"היא ישנה?" שאלה.
"אני חושב", ענה הפטרוסלינון. "ואת אל תעירי אותה בפטפוטים שלך."
"הינה ונשארת היא הציפור שלנו", אמר הגזיר. "אם היא מתנהגת באופן שונה מציפורים אחרים, על כל פנים היא חלקה לנו את הכבוד ונתנה בנו האמון להשתכן בתוכנו; ועל כן אנחנו דורשים לתת לה את הכבוד הראוי."
"גם כן ציפור, זאת!" לעגו הענפים.
"בכל אופן יותר טוב מלא כלום", אמר הפטרוסלינון.
"ברנשים כמוכם ראוי להם לסתום את הפיות", הוסיף הגזיר. "בכם באמת לא משתכן אף אחד."
"ציפור איננה", פתחה העכברה. "אבל זה לא אומר שהיא לא שוה כלום. אני חושבת שהיא בתולה זקנה ומסכנה שמתקוטטת עם חייה. אולי האהוב שלה נטש אותה. זה כואב. בעלי הראשון ברח עם עכברה לבנה, בדיוק אחרי שילדתי את השגר שלנו. אני מדברת מנסיון."
זה אפשר", הירהר הפטרוסלינון. "אבל מה יש לעשות?"
"אנחנו צריכים לנסות להביא אליה את האושר", הציעה העכברה. "אם היא תמשיך לנהל חיי בדידות כאלה, היא תתמרמר בכל יום יותר ויותר, ובסוף ייחנקו כל הרגשות הרכים בתוכה. לו אך יכולנו למצוא לה חתן!"
"אכן - אילו אך!" נאנח הפטרוסלינון.
"אז היא תבנה אולי קן אמיתי עם ביצים קטנות בתוכה", אמר הגזיר.
ברגע הזה הושיטה העכבישה את ראשה מתחת לעלה. "על מה אתם מפטפטים שם?"
"עליך", ענתה העכברה. "אמרנו בדיוק עכשיו שאת צריכה להתחתן. לאורך זמן זה לא טוב בשביל נקבה להיות לבדה. זה עושה אותה מוזרה וחמוצה. אילו רק ידעת כמה זה מלבב לצפות בילדים הקטנים ולהאכיל אותם וללמד אותם לחיות."
"פטפוטים!" רטנה העכבישה.
"זה ייעודנו הטבעי", אמרה העכברה. "ותגידי את מה שתרצי, אני בכל זאת אעשה בשבילך כל אשר בכחי. בדרכי לאורך המשוכה אני רואה בכל יום המון עכבישים. הם אמנם הרבה יותר קטנים ממך, אבל חוץ מזה די נחמדים. אולי אמצא אחד גדול. ולזה אגיד אז שיושבת פה בתולה יפה ומתגעגעת לחתן."
"זה יהיה שקר גס", שסעה אותה העכבישה. "וגם את לא צריכה בכלל לחפש חתן שיהיה גדול ממני; כי הגברים שלנו כולם ציפלונים קטנים מיסכנים. אף אחת מאתנו העכבישות לא חושבת שהגברים שוים משהו, רק שתדעי לך. אנחנו מזמן הבנו שרק הבנות שוות."
"עכשיו אני רצה", אמרה העכברה. "אני כבר אמצא את הנכון. ואני משוכנעת שאת תהיי הרבה יותר נחמדה אם תתאהבי."
"רוצי לך את, עכברתי הקטנה", אמרה העכבישה. "הגבר הזה לא יוולד לעולם שימצא חן בעיני. אבל את הרי אין לך שום דבר בראש חוץ מאהבה וכאלה הבלים."
היא לכדה זבוב אחד, טוותה סביבו פקעת ותלתה אותו, ואחר כך הסתתרה תחת העלה. ואילו העכברה רצה משם, בעוד הפטרוסלינון והגזיר מסתודדים בדיונים על העתיד.
בבוקר המחרת ישב אדון עכביש אחד נחמד באמת על הפטרוסלינון, אך במרחק הגון מהבתולה הנשכנית.
הוא ציחצח את בחניניו וטוה כמה חוטים נאים, להראות למה הוא מסוגל. והוא כופף ופשט את רגליו, כדי שהיא תוכל לראות איזו צורה יפה לו. שבע מעיניו בהקו במאוהבות, השמינית השגיחה שלא תאכל אותו.
"התרשי לי, העלמה הבתולה, להציע לך לבי וידי", אמר.
"הוא יודע לסדר מילותיו", שיבח הפטרוסלינון.
"עלם חמד!" אמר הגזיר.
"זה אני ששלחה אותו לכאן", אמרה העכברה.
"סמרטוט", אמרה הבתולה.
אבל האדון עכביש לא נטש את הזירה כל כך בקלות. הוא כופף בחן את קדמת גוו, מינה שתי עיניים על השמירה לבל יאונה לו רע, ואילו השש האחרות הביטו בכפל מאוהבות.
"אל תדמי בנפשך שאני מבקש לנפול עליך למעמסה", הבטיח. "יש לי קורים משלי למטה במשוכה, ובקלות אתפוש לי את מעט הזבובים שאני צריך. אפילו תליתי חמשה יפים ושמנים בעטיפת מטוה, ולכבוד יהיה לי להגישם לך מחר, למען תראי שרק האהבה דוחפת אותי."
"התרופף לך בורג?" אמרה הבתולה. "מה לעזאזל יש לי לעשות עם גבר-סמרטוט כזה?"
"ישמור הא·ל", אמר הוא - וכעת נותרה רק עין מאוהבת אחת, כל כך זועמת היא נראתה. "אם אין זו שעת רצון להצעתי, אסוג לי תיכף ומיד ואמתין עד שבפעם אחרת …"
"דומתני שזו עצה טובה בשבילך", אמרה. "ראה שתסתלק לך במהירות, או שאני …"
אז מהר הוא לשלשל עצמו בקור והיא אחריו. אבל הוא נמלט, ומעט אחרי כן היא ישבה שוב בקוריה ונראתה זועפת יותר מאי פעם.
"אי זו נקבה!" אמרה העכברה.
"אמנם אכן … מה!" לעגה העכבישה. אבל הפטרוסלינון ביקש לפייס:
"הרי גם אי אפשר לקחת מיד את הראשון שבא סתם ככה."
והגזיר ניחם: "זה רק פשוט לא היה המתאים."
בינתיים התרוצץ המועמד ביש המזל במשוכה וסיפר ליתר האדונים העכבישים על הגברת היפה והמרשימה שמתחה את קוריה בין הגזיר ובין פטרוסלינון הבר.
"היא גדולה ככה", הודיע ופרש רגליו ככל יכולתו. "אבל היא יהירה … גאותנית במידה שלא תיאמן. כל כך כואב לי הלב שהיא דחתה אותי, וזה בודאי עוד יהרוג אותי. דבר אחד על כל פנים בטוח: אני לא אתחתן לעולם!"
הכל פערו עיניהם למשמע דבריו ורצו לשמוע הכל עוד הפעם. ולא ארך הזמן עד שהיו מספרים בכל המשוכה על הנסיכה עכבישה הגאוותנית והיפה. בתום עמל יומם היו הגברים מתכנסים ומדברים רק על אודותה. הכל התלקחו באהבה יוקדת אליה עד שדימו שאין להם חיים בלא הבלתי מושגת.
בזה אחר זה הם יצאו לבקש ידה של היפהפיה, וכולם מצאו סוף עגום.
הראשון היה בחור נמרץ והחלטי. הוא שפך בוז ומרורים על החתן המגורש על שהבטיח לנסיכה את חמשת הזבובים ששמר במזוהו.
"הבטחות כאלה לא עושות רושם על הנקבות", אמר. "צריך לשלם להן במזומן תיכף על המקום. תראה איך אעשה אני!"
והוא בא עם בוהקן נהדר אל הבתולה והניחו בלא אומר לרגליה.
אך היא קיבלה פניו באופן שונה משציפה.
"היפרנס אותי זכר?" היא צעקה.
ובטרם ידע מה היה לו התנפלה עליו ונשכה אותו למוות. הזבוב בתחילה הניחה בבוז על מקומו; אך בשעות אחר הצהרים, כשחשבה שאין רואה אותה, השתלשלה באחד החוטים ומצצה מתוכו את המיץ.
לא יותר שפר גורל החתנים שבאו אחריו.
ששה מהם נשכה באמצע נאום החיזור שלהם; רק לשנים לא המתינה אפילו עד שיפצו פיהם. את האחד חטף הזרזיר, בדיוק ברגע שרצה להביע את הערצתו, ואחד נפל, מרוב תדהמה על מבט עיניה, לתעלה, וטבע מיד.
"עכשיו הם שנים עשר", אמרה העכברה.
"אני לא ספרתי אותם", השיבה העכבישה. "אבל עכשיו כנראה יניחו לי."
"את נקבה איומה", אמרה העכברה. "סופך שתרדי לקבר בלי להותיר צאצא."
זו היתה הפעם הראשונה שהעכבישה הראתה פנים מהורהרות.
"באמת לא הוגן שאי אפשר להגיע לצאצאים בלי גבר."
"עתה נמס לבה הקשוח", אמרה העכברה.
והפטרוסלינון והגזיר קראו "אוה" ו"אה" בחדוות סקרנות.
אבל העכבישה מוטטה כל תקותם. "הבלים!" אמרה.
אך עדיין היא נראתה מהורהרת, בהתה במסרקיה ולא הרגישה בזבוב שעף לרשתה. מעט אחרי כן אמרה:
"צריך בעצם לדאוג שתבואנה לעולם כמה נערות עכבישות בנות חיל. דומתני שאני חייבת להותיר אחרי ממשיכות דרכי שאוכל להוריש להן את הבוז לזכרים העלובים."
"היא מתחילה להיפתח לתבונה" לחשה העכברה.
והגזיר ופטרוסלינון הבר הינהנו, אבל אף אחד מהם לא דיבר, שלא להפריעה בהרהוריה.
אבל העכברה רצה לאורך המשוכה וקראה לכנוס כל האדונים עכבישים שנותרו בחיים.
"זה שיבקש את יד הנסיכה מחר, יקבל אותה", הכריזה העכברה. "אין עוד להכיר אותה. הקרח נמס. לבה כמו שעוה. אינה לוכדת זבובים, אינה אוכלת, לא שותה, רק יושבת ובוהה באויר בגעגועים. הזדרזו!"
אחרי הדברים האלה רצה משם העכברה.
אבל האדונים עכבישים הביטו זה בזה בספקנות. לאיש מהם לא ממש היה האומץ להעז עוד נסיון; יותר מדי נורא היה גורל השנים עשר. אחדים מהנבונים אפילו מהרו לטפס לראש הענפים והתחבאו שם תחת העלים, כדי להתרחק מכל נסיון.
רק מעטים נשארו מאחור וחשבו על מה שאמרה העכברה; ביניהם היה גם אדון עכביש אחד צעיר קטן ורזה שהיה תמיד מאזין כשדיברו האחרים על הנסיכה הנפלאה, אך מעולם לא דיבר בעצמו.
"נראה לי שאני אנסה", הצהיר פתאום.
"אתה?" קראו האחרים בערבוביא.
והם פרצו בשחוק על הרעיון שהצפלון התיימר לבצע מה שעלה לבחורי עכבישים אמיצים רבים בחייהם.
אך הקטן הניח להם לצחוק כל כמה שרצו.
"דומני שאיני מצר צעדי איש מכם", אמר בנחת. "מכם הרי ממילא אף אחד אינו מעז. ולי פשוט מתחשק הניסיון. הייתי שם והסתכלתי בה; אכן סהדי במרומים שהיא נקבה יפה. אם בחלה בשנים עשר מחזרים, אולי היא תקח את השלושה עשר. אני גם חושב שהאחרים התנהגו לא נכון."
"אוהו, זה אתה חושב?" אמרו היתר והוסיפו לצחוק. "ואיך תתנהג אתה?"
"אתם יכולים לבוא ולראות בעצמכם", השיב הוא. "מחר אבקש את ידה."
ולמחרת היום באמת עשה כן.
הוא התקרב על כל שמונת רגליו; בצעדים מדודים בלא כל חיפזון. במרחק מה מאחור באו כל זכר בעכבישי המשוכה. הענפים הארוכים על גדמי העצים האריכו צואריהם כדי לראותו והפטרוסלינון והגזיר פרשו פרחיהם ועליהם להקל עליו את ההליכה ככל האפשר. העכברה עמדה מרוב סקרנות על רגליה האחוריות, בלשה בעיניה וכרתה אזניה.
אבל הנסיכה עצמה ישבה בתוך רשתה והעמידה פנים כאילו אינה רואה אותו.
"הוד יקר הנסיכה", התחיל, "באתי לשאולך אם היא חפצה לקחתני לאיש?"
"זה השלשה עשר", אמרה.
אל בלבה חשבה שהיא מחבבת אותו יותר מכל קודמיו. הללו רצו כולם לקחת אותה לאשה … זה שבכאן שאל אם היא רוצה לקחת אותו לאיש. זה נשמע עניו ונאה.
"היא מתרככת" ריננה העכברה ורקדה בגיל.
"פסט!" קרא הפטרוסלינון.
"סט!" אמר הגזיר.
והאדונים עכבישים לחשו זה לזה: "היא עוד לא טרפה אותו!"
"היטב ידעתי שחוצפה היא זו להפנות אליה בקשה כזאת", אמר המחזר. "סוף סוף מהו בסך הכל זכר עלוב לעומת נקבה, ומהו במיוחד נקלה ושפל כמוני מול הוד יופייך שאת הגבירה הנהדרת והיפה ביותר במשוכה כולה. אבל דוקא זהו מה שמושך אותי - אליך!"
אז הסתובבה העכבישה אליו והביטה בו. בבהלתו כמעט שקע באדמה והשפיל בפניה כל שמונת עיניו. כל האדונים עכבישים האחרים נסו משם על נפשם מהר ככל שיכלו.
"עכשיו היא טורפת אותו!" קראו הגזיר והפטרוסלינון.
"היא עלמה ענוגה ועדינה!" צהלו הענפים על גדמי העצים.
"נקבה איומה היא!" אמרה העכברה.
אבל היא לא טרפה אותו.
היא לקחה זבוב שעף בזה הרגע לרשתה, נשכה אותו למוות וניגשה לסעוד בו לבה בנחת ונוחות מבלי לגרוע מהמחזר אחת מעיניה.
שרצרץ מבחיל היה זה, במיוחד כעת כשהוא רועד בכל גופו מפני שהאמין שהקיץ עליו הקץ.
אבל ככה דוקא מצא חן בעיניה. היא היתה בדעה שככה נאה לזכר. וכשראה שאינה מתכוננת להתנפל עליו, אזר עוז די צרכו לסיים את נאומו.
"כל כך טוב אני מבין שאינך יכולה למצוא בי שום דבר נאה", אמר. "לא אנסה להציג עצמי טוב יותר משאני, והרי אני רק זכר עלוב. אבל אילו יכולתי להיות לאביה של בת שתהיה דומה לך, הייתי רואה את עצמי כמי שהגיע למטרת ייעוד חייו ומודה בהכנעה על אושרי."
ואז אירע הפלא. היא לקחה רגל מהזבוב והשליכה אותה לעברו, מעשה שפירושו אצל העכבישים כמו "כן".
רוטט באושר ובפחד התקרב אליה יותר.
"טוב", אמרה, "אני לוקחת אותך. אבל תיזהר לך שלא תעצבן אותי! כי אז אוכל אותך."
"היא לקחה אותו!" צעקה העכברה ויצאה מכליה מרוב שמחה.
"היא לקחה אותו!" אמרו הגזיר והפטרוסלינון.
"היא לקחה אותו!" אמרו הענפים על הגדמים ורישרשו מרוב פליאה.
"היא לקחה אותו!" קראו האדונים עכבישים, שחזרו למקום, אבל עכשיו נמלטו שוב, כדי להודיע על דבר החתונה במשוכה סביב, וגם כדי שלא ייטרפו לצורך הסעודה.
והחתונה נחוגה באמת.
בכל המשוכה היתה צהלה ושמחה שאין דומה להן, ויותר מכולן עלצה העכברה; כי הלוא בזכותה בא הדבר. או שמא היו פטרוסלינון הבר והגזיר שמחים עוד יותר; כי על כן בצמרותיהם יחלו עתה חיי המשפחה שהיו כל כך מתגעגעים אליהם ושיעמידו אותם במעמד שוה עם השיחים האמיתיים. ואפילו הענפים על הגדמים הישנים נדבקו בשמחה הכללית ושכחו את קנאתם.
הנישואין נחוגו מיד, שכן לא היה למה לחכות. הפטרוסלינון והגזיר השירו מכל ענפיהם את פרחיהם הלבנים כהשתתפותם בחגיגה. העכברה נשאה את גוריה למעלה אל המשוכה למען יראו את הזוג המאושר, הפעמונית צילצלה בפעמוניה, הפרג צחק, והחבלבל סגר את עטרת פרחו שעה אחת מוקדם יותר מהרגיל, שלא להטריד את החתן והכלה בסקרנות שלא בעתה.
הכלה אכלה את כל הזבובים שתלתה במתוי קורים, מבלי שהציעה אחד מהם לחתן. אבל בזה לא היה נזק, כי אושרו ישב לו גבוה למעלה בגרונו, עד שממילא לא יכול היה לבלוע כלום. הוא הקטין את עצמו ככל האפשר. פעם אחת, כשליטפה את גבו באחת ממסרקותיה, הוא נחרד כל כך עד שהאחרים חשבו שהוא הולך למות. - - -
בבוקר המחרת השכימה העכברה קום.
"הלא ראיתם עדיין מאומה מהזוג הצעיר?" שאלה.
"לא", ענה הפטרוסלינון.
"הם ישנים", הציע הגזיר.
"האח", אמרה העכברה, "כמה טוב שהשאנו אותה סוף סוף בשעה טובה ומוצלחת! עתה תראו כמה חביבה ונוחה לבריות היא תהיה מעכשיו. הנסים שמחוללת האהבה אין קצה למו. וכשיבואו ילדים …"
"את חושבת שאז היא תשיר?" שאל הגזיר.
"אני מאמינה שיקרה הטוב ביותר", השיבה העכברה. "היא לא נראית כמו מי שיש לה קול מתאים לשירה, אבל כמו שאמרתי - האהבה! עכשיו תראו אי זה זוהר יהיה נסוך עליה כשתבוא. אם רק נכיר אותה!"
והעכברה צחקה, והפטרוסלינון והגזיר צחקו, והשמש זרחה וצחקה איתם.
לבסוף הגיחה העכבישה מתוך העלוה.
"מזל טוב, מזל טוב!" ציפצפה העכברה.
"מזל טוב!" אמרו הגזיר והפטרוסלינון.
ואילו העכבישה התמתחה ופיהקה. אחר כך הלכה והתישבה ברשתה כאילו לא קרה כלום.
"איפה האדון הבעל?" שאלה העכברה. "קשה לו להיפרד מהמרבץ כל כך מהר?"
"אכלתי אותו הבוקר", ענתה העכבישה.
אז צעקה העכברה צעקה גדולה ומרה שנשמעה בכל המשוכה, והפטרוסלינון והגזיר רעדו עד שנשרו כל פרחיהם. והענפים חרקו כמו בשערה.
"הוא נראה כל כל טיפש ומגעיל, איך שהוא ישב על ידי", הסבירה העכבישה. "הרי הוא היה יכול להסתלק."
"זאת שערוריה!" צווחה העכברה. "לאכול את בעלה החוקי שלה!"
והגזיר והפטרוסלינון קראו: "אוי!" ו"וי!"
ביום הזה היה שקט מוזר במשוכה, וגם בימים שבאו אחריו לא נעשה שם שמח יותר.
העכבישה שמרה את רשתה ולכדה וזללה יותר זבובים מאי-פעם. היא לא דיברה מלה, ועיניה ברקו זעף כל כך איום שאף אחד לא העז לומר לה מלה אחת. האדונים עכבישים נשמרו היטב שלא להתקרב אליה. הם התאספו בכל ערב ושוחחו על המעשה.
"אבל סוף סוף הוא קיבל אותה", אמר אותו אחד מביניהם שנטה ביותר לרגשי רומנטיקה.
אז התנפלו עליו האחרים ושאלו אותו אם הוא חושב זאת להישג של מזל להיטרף בידי אשתו למחרת החתונה לארוחת בוקר. ועל זה לא היה לו מה להשיב, כי הרומנטיקה שלו לא היתה לגמרי אמיתית.
העכברה הילכה אט. היא נפגעה בנשמתה מכל הסיפור כל כך כאילו קרה במשפחתה שלה. הגזיר והפטרוסלינון תלו את סוככיהם והרגישו נבוכים ומבויישים בפני הענפים על הגדמים. וכל כך מוחצת היתה המפלה, עד שאפילו הענפים חשו שאין זה נכון ללעוג להם. - - -
אבל יום אחד, כשהשמש בערה ויקדה, התכופף הפטרוסלינון לפתח מחילת העכברה ולחש:
"פסט - עכברה יקרה …"
"מה יש?" שאלה העכברה ויצאה.
"זה אנחנו, הגזיר ואני. רצינו לשאול אותך משהו", אמר הפטרוסלינון. "את כל כך חכמה … תגידי לנו … את חושבת שאפשר שהעכבישה תהיה לבריה חדשה, אם היא צריכה עכשיו להטיל את הביצים שלה?"
"אני כבר לא מאמינה כלום", השיבה העכברה. "אינני מאמינה שהנקבה הזאת תטיל ביצים."
ואף על פי כן כך היה.
בבוקר אחד נאה באמת התחילה העכבישה להטיל ביצים; והיא עשתה את זה באופן כזה, שאף אחד במשוכה לא שכח עוד את הענין.
"פוה", התאוננה. "שצריך עכשיו להסתרבל עם קישקושי הילדים!"
היא הטילה גוש של עשר ביצים ועמדה שם והביטה בו בזעף.
"בני לך קן בשביל הביצים", אמר הפטרוסלינון. "כל אשר לנו עומד לרשותך."
"שכבי עליהן והדגירי אותן", הוסיף הגזיר. "נקלע מעליך גג, פן תטריד אותך השמש."
"אספי זבובים קטנים בשביל הילדים, כשיבקעו", יעצה העכברה.
"אין לך מושג כמה יכולים גורים כאלה לזלול."
"התאמני בשירים שתוכלי לשיר להם", העירו הענפים על הגדמים.
"הבלים!" היתה תשובת העכבישה לכל העצות הטובות האלה.
היא הטילה עוד ארבעה גושים, ואחר כך טוותה סביב כל אחד מגושי הביצים פקעת צפופה של חוטים עדינים.
"לגמרי איננה חסרת לב", אמרה העכברה.
וכעת לקחה העכבישה פקעת אחת, רצה במורד המשוכה וקברה אותה באדמה. אחר כך עלתה שוב, הורידה את הפקעת השנית וכן הלאה עד שכל חמש הפקעות היו קבורות.
"ובכן", אמרה, "עכשיו עברנו את זה. ואף אחד לא ישכנע אותי לעשות את זה עוד פעם. והרי עכשיו סוף סוף חזרתי להיות נקבה משוחררת ועצמאית."
"נקבה לתפארת!" אמרה העכברה. "בושה וחרפה לכל מין הנשים!"
והענפים על גדמי העצים ליגלגו: "ציפורה מתוקה קטנה!"
אבל הגזיר והפטרוסלינון לא אמרו מאומה.
בבוקר המחרת לא היתה שם העכבישה.
"הזרזיר חטף אותה", סיפרה העכברה.
בין רגע היא נעלמה בתוכו. ראיתי את זה במו עיני."
"רק שלא יקיא אותה", אמרו הענפים. "זאת בודאי מנה מפולפלת."
אז הגיעו הסתו והחורף.
העכברה ישבה והתחממה בחורה, וביצי העכבישה שכבו בתוך האדמה המגנה. הגזיר והפטרוסלינון קמלו ומתו. הענפים על גדמי העצים השירו עליהם, אך הוסיפו ורישרשו בשערה ובכפור ובשלג עד האביב.
האשור והאלון
Bøgen og Egen
זה היה בימים קדמונים.
לא היו שם ערים עם בתים ורחובות ומגדלי כנסיות מתנשאים. לא היו שם בתי ספר. כי לא היו שם נערים רבים, ואלה שהיו, למדו מאביהם לירות בקשת וחץ, לצוד את האייל במחבואו, להרוג את הדב כדי לעשות להם בגדים מפרוותו ולשפשפף זו בזו שתי חתיכות עץ, כדי שתידלק אש בהן. אחרי שידעו זה על בוריו, הסתיים חוק לימודם.
גם לא היו שם רכבות, לא שדות מעובדים, לא אניות על הים, לא ספרים, כי הרי לא היה שם אף אחד שיכול היה לקרוא אותם.
לא היה שם כמעט כלום חוץ מעצים.
אבל עצים גם היו שם די הצורך. הם עמדו בכל מקום, מחוף אל חוף, השתקפו בכל הפלגים והאגמים והושיטו ענפיהם העצומים השמימה. הם נטו החוצה מעל החוף, טבלו ענפיהם במי הביצה הגדולים והביטו מהגבעות הגדולות בגאוה על פני הארץ.
הם הכירו כולם זה את זה, כי שייכים היו למשפחה גדולה, ובזה היו גאים.
"אנחנו כולנו יחדיו עצי אלון", אמרו ונשאו ראשיהם. "לנו שייכת הארץ, ואנחנו מושלים בה."
ובזה היו צודקים, היו שם רק מעט מאד בני אדם אז. חוץ מזה לא היה שם כלום אלא חיות בר. הדב, הזאב והשועל שיחרו לטרף, בעו האיל היה רועה בקצה הביצה. היערון ישב בחוץ לפני חורו ואכל בלוטים, והבונה בנה את בתיו המשוכללים אצל גדת הפלג.
ככה היה זה יום אחד, הדב בא במרוצתו ונשכב בכל משמניו תחת עץ אלון אחד גדול.
"אתה פה שוב, שודד", אמר האלון וניער עליו המון עלים נובלים.
"באמת ראוי היה לך שלא לנהוג נדיבות כזאת בעלים שלך, ידידי הותיק", אמר הדב וליקק את כפיו. "זהו כל מה שיש ממך, שאתה יכול לסכוך מפני השמש."
"אם אני אינני מוצא חן בעיניך, אתה יכול ללכת בדרכך", ענה האלון בגאוה. "אני אדון בארץ, ובכל אשר תביט, אין אתה מוצא אלא את אחי."
"אכן אמת", רטן הדב. "זה בדיוק הענין המשעמם. הייתי במסע קטן בחוץ לארץ, אני אגיד לך, ונעשיתי מעט מפונק. זה היה בארץ אחת למטה בדרום, - שם חטפתי לי תנומה תחת עצי אשור. אלה עצים גבוהים, תמירים, לא כאלה חבר'ה זקנים עקומים כמוכם. והצמרות שלהם כל כך צפופות, שקרני השמש לא יכולות בכלל לחדור בעדם בכלל. שם זה היה תענוג בלתי-מהול לישון שנת צהריים, זה יכול אתה להאמין."