"ודרך אגב, אין בכלל סיכוי לפקוח את הראש לברברנית זקנה כמוך", קבע הראשן. "את לא מבינה כלום, זמנך עבר. רציתי רק להזכיר לך, שאת בעצמך הבאת אותי לעולם. לכן את גם חייבת לקבל אותי איך שאני."
במלים אלה שחה הראשן לדרכו. הצפרדע הזקנה חזרה אל גדת החפיר והתישבה ליד הזרזירה. זו לא ידעה במה תרפא שברון לבה של האם האומללה. לכן היא שרקה ואמרה:
"עכשיו יבוא האביב, והכל יבוא על מקומו בשלום, את תראי. איפה היית בחורף?"
"ישבתי בתוך חור, למטה בקרקעית אגם הטחנה", ענתה הצפרדע.
"אוהו מזה באמת אפשר לקבל דיכאון", אמרה הזרזירה. "כדאי לך לטייל קצת, לראות עולם. זה מרענן ועושה מצב-רוח טוב."
"מה את שחה?" אמרה הצפרדע. "אני, עם הגזרה שלי! אני עשויה למנוחה. אם אני רק מנתרת עד הצד השני של האחו, כבר כואבות לי הרגלים האחוריות."
אז המריאה הזרזירה. הצפרדע צלפה בלשונה ולכדה זבוב אחד שישב לו על עלה ולא חשב על כל רע. היא בלעה את הזבוב ושקעה שוב בהרהוריה הנוגים.
הזרזירה היתה עסוקה מאד באיטום קינה וריפודו. הקן שכן בתיבת הזרזירים התלויה בעץ האולמוס שלפני בית היערן. היא יכלה להרגיש שבקרוב תבוא העת להטיל את הביצים, שכן ראשה היה כבד עליה באופן משונה כזה, ומדי פעם היא פרצה בבכי-פתאום.
אז היא נזכרה בצפרדע המיסכנה, שלא הזדמן לה לראותה כבר זמן ארוך למדי. היא עפה לשפת החפיר וקראה.
"הנה אני! אני פה, גברת זרזירית!" אמרה הצפרדע, ממקום סמוך מאד לזה שנחתה בו הזרזירה.
"מה זה?" אמרה הזרזירה. "עדיין את יושבת פה? מה שלום ילדייך? עכשיו קרובה שעתי שלי ללדת, ואז נזכרתי בך."
"זה היה נחמד מצדך, לבוא לראות בשלום אשה עניה", ענתה הצפרדע. "חוץ מזה, תודה! נראה לי, שמצבי נראה משופר במידת-מה."
"איך זה?" שאלה הזרזירה.
הצפרדע רמזה לה וניתרה עד סמוך מאד למים.
"התואילי לראות בעצמך?" אמרה.
והזרזירה הציצה לתוך החפיר, שהיה מלא ראשנים. הם פיזזו ושחו סביב כמקודם, אבל עכשיו הם היו הרבה יותר גדולים. ולאחדים מהם היו מאחור ירכי צפרדעים חמודים ביותר, אפשר היה לראות בעיניים, הן, לשנים מהגדולים ביותר כבר היו אפילו זרועות קטנטנות.
"נכון?" אמרה הצפרדע הזקנה. "הם מתחילים להתנהג יותר יפה. אמנם עדיין נשאר להם הזנב הגועלי וציציות הראש המתועבות האלה. אבל עכשיו אני לפחות רואה לדבר טעם ותכלית. עכשיו אני גם יותר מתאפקת, כבר לא גוערת אותם. אני חושבת, מוטב להניח לטבע לעשות את שלו. קשה לשמור על שלוה איתם גם כן. פעם כשאמרתי לאחד מהם מילה טובה, שהוא מתחיל לקבל תבונה, הוא צחק לי בפנים ואמר שאני לא אדמיין לי שהוא יהיה אי פעם חטיאר צלען כזה כמוני - הוי, הילדים, הילדים! שתראי את יותר נחת מהצאצאים שלך!"
"תודה", השיבה הזרזירה. "עכשיו אני עפה הביתה ומתחילה."
וחלפו ימים רבים שבהם רבצה הזרזירה על ביציה בתיבה שבעץ האולמוס, ולא חשבה על הצפרדע כלל. אבל כשיכלה להרגיש שמעתה יוכלו האפרוחים לבקוע בכל רגע, היא ביקשה מבעלה, בעוד שיש לו זמן לכך, לעוף אל החפיר ולדרוש בשמה בשלום הצפרדע.
"הצפרדעה גם כן אם", אמרה. "אבל היה לה מזל ביש עם הילדים שלה, המיסכנה. צריך לעודד אותה קצת."
היא סיפרה לבעלה כל מה שראתה ושמעה על גדת החפיר, ואחר כך הוא עף לשם.
אבל ככל שבלש וחיפש במים, הוא לא מצא אף ראשן אחד. החפיר כבר היה יבש למחצה, ובתוך הבוץ זחלה רק קרפדה שמנה אחת זקנה.
אז הוא שמע שאון גדול באחו שבצד הרחוק של החפיר. "קואקס! קואקס! קואקס!" היו אלה המון צפרדעים שצעקו בערבוביא. במרכז המעגל ישבה הצפרדע הזקנה, וסביבה בעשב ניתרו ודילגו ילדיה. לכולם היו עתה רגלים, וציצות הזימים נעלמו מראשי כולם. הם נראו בסך הכל כמו צפרדעים אמיתיות קטנות וחומות אמיתיות, שעורם הרטוב הבהיק בשמש, והם אמרו קואקס! בהמולה מחרידה. אבל לכולם עדיין נשאר גדם זנב קטן מנערותם.
"הקשיבו ילדים!" אמרה הצפרדע הזקנה. "רק התישבו בדעתכם. אני כל כך שמחה, כל כך שמחה בכם. עוד תראו, בסוף עוד תתפטרו משארית הזנב המתועבת, ואז הכל יהיה בסדר גמור."
כעת היו שם אחדים מהצפרדעונים הצעירים שהתישבו באופן שזנבם היה מוסתר. הם היטו ראשם הצידה והביטו בזקנה בחיבה.
"כבר אין לנו זנב בכלל! אנחנו כבר צפרדעים ממש, אימא קטנה יקרה! מעולם לא התכונו לשום דבר בכל הראשנות!"
אבל היו שם אחרים, שהושיטו זנבם קדימה ככל שיכלו ולעגו לזקנה, כמו שעשו בשחר ילדותם.
"שטויות! שטויות! שטויות! אימא צפרדעת זקנה!" הם צעקו. "אנחנו כמו שהיינו תמיד … את לא יכולה לראות את הזנב? רק אל תכניסי לך לראש שנהיינו "מיושבים בדעתנו", כמו שאת קוראת לזה. לזה לא נגיע לעולמים. תמיד נישאר ראשנים חפשיים ועליזים!"
הצפרדע הזקנה גידפה והתחננה, והצעירים צווחו, והיה שאון איום. הזרזיר הניד ראשו השחור וטס הביתה, כדי לספר לאשתו מה ראה.
"משפחה רוגשת למדי", אמר.
"זאת משפחה אומללה!" אמרה הגברת זרזירה. "מיד כשאוכל שוב לצאת ולטייל עם הקטנים, אלך לבקר. לילדים שלנו יהיה טוב לראות משהו מהעולם. אז הם ידעו להעריך יותר את הקן החמים והנעים שיש להם."
ומשהזרזירונים הקטנים פקחו עיניים והצמיחו נוצות ולמדו להתעופף מעט, יצאה אמם איתם לאחו, כדי שיכירו את הצפרדע הזקנה. הם הלכו זמן רב וחיפשו וקראו בשמה; לבסוף הם מצאו אותה תחת אבן אחת גדולה ואפורה.
"ובכן", אמרה הזרזירה. "עכשיו הגעתי אני לשלב הזה, כמו שאת רואה. - ומה שלומך? איפה הילדים שלך?"
"אלה הלכו להם, מזמן", השיבה הצפרדע. "הם התפזרו על פני כל האחו ודואגים כל אחד לעצמו."
"זה היה זריז", אמרה הזרזירה. "ואיך הם נראים?"
"אוהו!" ענתה הצפרדע. "הם הצפרדעים החמודים ביותר שאפשר לראות בעיניים. הם מקפצים, והם אומרים קואקס! לא יכלתי לבקש לי ילדים טובים יותר."
"כשהסוף טוב, הכל טוב", אמרה הזרזירה.
"כן הוא", ענתה הצפרדע. "בזה את צודקת. אבל ההתחלה היתה באמת קשה למדי. ותארי לך: יום אחד, אחרי שהם התבגרו לגמרי, ואחרי שהתפטרו מהזנב ומהקשקושים האלה בראש, שוחחתי איתם על העניין. ואז הם הסתכלו לי בכאלה עיניים, כאילו הם לא יודעים כלום ממה שהיה. והילדים צחקו וצחקו ולא הניחו לי לגמור מלה אחת. עד שבסוף אמר האחד שאני חינכתי אותם לא נכון. כשלה יהיו ילדים, אלה בודאי ילמדו מהשהו אחר, אם הם יעשו כאלה תעלולי קופים. - בבקשה מכבודך, מה את אומרת לזה? ואני כמה היטפתי להם וכמה השתדלתי ונאבקתי!"
"אכן … כפויי טובה הם בני הנעורים", אמרה הזרזירה.
"נו", הפטירה לבסוף הצפרדע, "הרי בסופו של דבר הם בכל זאת נאלצו לעלות על הפסים, וזה העיקר. בחורף נשב כולנו בחורים שלנו בקרקעית אגם הטחנה, ואז לא יוכל אף אחד לראות עליהם, באילו זנבות וקישקושים הם התעסקו כשהיו צעירים."
עץ הערבה הזקן
Det gamle Piletræ
מינים וסוגים רבים יש של עצי ערבות; והם דומים זה לזה כה מעט עד שכמעט אי אפשר להאמין שהם שייכים למשפחה אחת.
יש מהם, שזוחלים על פני האדמה, כל כך קטנים ומיסכנים הם. הם שוכנים בבתות אברש או ברום הרים או בארצות הקוטב הקרות. בחורף הם חבויים לגמרי תחת השלג, בקיץ הם בדיוק נושאים את אפם מעל צמרות האברש.
הם בריות המצטנעות מפני עוניים. רק טיפשי הוא להתבייש בעוני, ובאמת הערבות הננסיות אינן מתביישות כלל. אבל הן יודעות שהאדמה שבה הן צומחות עניה כל כך, שלעולם אינם מגיעים למידת אילנות הגונים. אילו היו רצות לגבהים ומתנשאות כדוגמת דודניהן האציליים, הצפצפות הצריפיות, אל תוך השחקים, הן היו לומדות במהרה לקח מר.
כי על כן הצפצפות הן דודניהן.
הן האצילות שבכל עצי הערבות, וזאת הן יודעות, כפי שכל אחד יכול לראות עליהן בחצי עין. מי שרק שם לבו על האופן שבו הן מזדקפות יבין מיד במה הענין.
האשור והאלון והשדר וכל שאר האילנות לשמותיהם מושיטים ענף מנומס אחד לצד הזה וענף מנומס אחד לצד האחר.
"המותר לי לבקש בכל הכבוד מעט אור שמש?" אומר הענף למעלה באויר.
"שמא אוכל להועיל במעט צל?" שואל הענף היותר קרוב לאדמה.
אבל אצל הצפצפות הצריפיות נשמע זמר שונה בהחלט. שם הסיסמה:
"כל הענפים ישר למעלה! להיצמד לגזע! אין מה להסתכל שם למטה! אל על שור! … קדימה צעד!"
וכל הענפים בשוה מתנשאים כלפי מעלה, וכל העץ צומח זקוף וגא וארוך כעמלק.
זה מאמץ. אבל זה אצילי. וזה משתלם. כי מי ראה מימיו אילן נאה יותר מצפצפה כזאת צריפית אמיתית - זקופה כחייל בדיל וגבוהה כצריח?
וכשעומדות הצפצפות לאורך הדרך, בשורה ארוכה בכל אחד מהצדדים, מתעוררות מחשבות של יראת כבוד בלב ההולך בה, ואינו מתפלא כלל, כשמתברר שהשדרה מובילה לארמון נאה.
הערבה הננסית והצפצפה שייכות לאותה משפחה. האחת היא הפשוטה שבקצה הפשוט, והאחרת האצילה שבקצה האציל. ביניהן יש עוד הרבה ערבות אחרות. ישנן ערבות שעליהן בצד האחד כמו כסף, וערבות שעליהן מתנועעים בתוגה כזאת ברוח הקיץ הקלילה, שהמשוררים חורזים עליהם שירים. יש מהן, שענפיהן נתלים כראש האבל, עד שבני האדם שותלים אותן על קבריהם, ויש אשר ענפיהן כל כך גמישים וחזקים, שבני האדם קולעים מהם סלים. ישנן גם כאלה שמהן יכול לגלף חלילים מעולים, מי שיודע אומנות זו. וישנן המון ערבות שאין שום דבר מיוחד לספר עליהם.
עץ הערבה שבסיפור הזה שייך בדיוק לסוג הממוצע הזה. אבל היה לו גורל, ובגללו הוא בא לדפוס.
תחילת גורלו היתה שאחת הצפצפות הגאות שעמדו בשדרת בית האחוזה הופלה בסערה נוראה. היא נשברה למטה אצל השורש, הגדם שורש, והחור שנוצר בשורת העצים הארוכה נראה מכוער. אך הגיע האביב, בא איפוא היערן עם ייחור ותחב אותו באדמה במקום שבו עמדה הצפצפה הישנה, הידק היטב ברגליו את האדמה סביב והניע ראשו על הייחור.
"עכשיו אזור חלציך ורוץ לגובה", אמר. "אני יודע שזה בדם שלך, ויש לך רק להסתכל לאורך הדרך; שם אתה רואה כמה דוגמות יפות לגדול אחריהן."
האיש חשב שנטע צפצפה. אבל זה היה ענף פשוט של ערבה רגילה, מה שלקח בטעות, ומשחלף הזמן והייחור גדל, התגלה הדבר.
"איזה מין בריה משונה זה?" אמר היערן. "זה נעקור שוב."
"הנח לו לעמוד עכשיו, אחרי שהוא בא לשם", אמר בעל האחוזה.
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
"הנסבול אותו?" שאלו הצפצפות לאורך הדרך.
שעה ארוכה הם איוששו והתיעצו; וכיון שלא ידע איש מהן איך אפשר להתפטר מהעץ החדש, הן הסכימו לסבול אותו. סוף כל סוף שייך היה למשפחה, אם כי לא לענף האציל.
"אבל התאמץ והימתח ככל שאתה יכול", אמרה הצפצפה שעמדה קרוב לו ביותר. "נקלעת לחברה הגבוהה, אתה מבין. יותר מתאים היית לאגם הרפש של כפר איכרים מלשדרה. אבל כעת כבר קרתה השערוריה, ועכשיו חשוב לטשטש אותה. אנחנו האחרים נזדקף עוד קצת יותר, ואז נקוה שהאנשים המכובדים יחלפו מבלי להבחין בך."
"אעשה אשר בכחי", ענתה הערבה.
בשדה סמוך עמד בראש גבשושית קטנה עץ אלון. עוד צמח על הגבשושית שיח נהדר של ורד הכלב. שני אלה קלטו מה אמרו עצי השדרה, והאלון החל מלגלג עליהם.
"שאתם מסכימים לעמוד שם בחוץ בצד הדרך!" אמר. "שהלא תרצו גם לתתחיל לרוץ אנה ואנה כמו בני האדם השוטים? מעשב מכוער ומטופש זה מצד אמכם שהיא זרעה אתכם שמה. הנכון הוא לגדול ביער ביחד עם אחרים, מי שאינו די יפה ואציל כמוני, שיכול לעמוד לבד."
"אמי בכלל לא זרעה אותי", אמר עץ הערבה.
"מה אתה שח!" אמר האלון. "אז אמך לא זרעה אותך בכלל? והאחרים אולי גם הם לא זרועים? אולי נפלתם הנה מהשמים?"
"אילו פקחת עיניך, ראית שהיערן שתל אותי פה", אמר עץ הערבה. "אני ייחור."
ולאורך כל הדרך איוששו הצפצפות זו לזו:
"אנחנו יחורים … ייחורים … ייחורים …"
היתה זו שדרה אמיתית.
"התנהגת כיאות וכשורה", אמרה הצפצפה שעמדה קרוב ביותר לערבה. "רק המשך כמו שהתחלת; אז נסלח לך על שאינך אציל כמונו האחרים."
"אעשה אשר בכוחי", ענה עץ הערבה.
האלון לא אמר דבר. הוא לא ידע מהם ייחורים ולא רצה לחשוף חולשתו ולומר דבר טפשי. אבל לקראת ערב הוא לחש לשיח ורד הכלב:
"מה היה הקישקוש הזה עם הייחורים?"
"זה לא קישקוש", ענה שיח הורדים. "מה שאמרה הערבה הוא נכון. אני עצמי אמנם צמחתי כמוך מתוך זרע, וגם לא ראיתי שהיערן שתל את עץ הערבה; כי באותו יום הייתי עסוק מאד עם הניצנים שלי. אבל יש לי בגינת האחוזה כמה בנות דוד אציליות. אלה צמחו מייחורים. ניחוחם כל כך בשום, צבעיהם כל כל עזים וגביעיהם כל כך רבי עלים, עד שאי אפשר להאמין. אבל זרעים אין צומחים להן."
"מה אתה שח!" אמר האלון.
"אכן, גם אני מעדיף להישאר ורד בר, כמו שאני", אמר שיח ורד הכלב.
השנים נקפו. אביב בא וקיץ, סתו וחורף. באו גשם ושלג, שמש וסערה, באו ימים טובים ורעים. הציפורים עפו מהארץ וחזרו שוב, הניצנים התפקעו ונבלו שוב, העצים לבשו עלים וחזרו והשירום, כשבא זמנם.
יחור הערבה צמח ומהר לגדול, כנהוג במשפחתו. הוא היה ממש עץ עכשיו, עב גזע וסעוף צמרת.
אבל דבר אחד לא היה אפשר להכחיש -: צפצפה לא היה זה. והעמיתיו בשדרה היו בלתי מרוצים אתו מאד.
"הלא תוכל בשום אופן לצמוח מעט יותר לגובה?" שאלה הצפצפה הקרובה ביותר. "הרי בעצם בכלל לא היית צריך להיות פה, אבל כיון שכבר נקלעת לשדרה על ידי מקרה מצער, הייתי מצפה שתתמתח מעט יותר לגובה."
"אעשה אשר בכחי", השיב עץ הערבה.
"חוששתני שאשר בכחך אינו די טוב", אמרה הצפצפה. "אין אתה משכיל כלל לשמור ענפיך קרוב אצלך. הם מדולדלים ברפיון לכל הצדדים, כאילו אתה אשור או שדר או אלון או איך שקוראים לכל העצים הפושטיים."
"את קוראת לי פושט, פחזנית כרוח?" אמר האלון.
אבל הצפצפה לא שעתה לדבריו והמשיכה להוכיח את הערבה על פניה.
"ראוי לך לקחת דוגמא מאשת אדון האחוזה", אמרה. "בהתחלה היא היתה ממש לא כלום זולת נערת מטבח פשוטה בתכלית. היא ציחצחה סירים והפיחה אש ובחשה בדייסה. ראיתי אותה פעמים רבות מהלכת פה בשדרה עם דלי ביד וזרועות חשופות בראש גלוי ושמלה מורמת."
"גם אנחנו ראינו את זה … ראינו את זה … ראינו את זה …" התאוושש לאורך השדרה.
"אז התאהב בה האדון בעל האחוזה ולקח אותה לאשה", אמרה הצפצפה. "עכשיו היא הולכת במשי עם סרח ונוצת יען על הראש ונעלי זהב ברגליים וכפפות ארוכות מפריס. היא נראית מלמעלה ועד למטה … עוד היום היא נסעה פה בכרכרה מהודרת עם ארבעת הסוסים החומים לפנים."
"גם אנחנו ראינו את זה … ראינו את זה … ראינו את זה …" התאוושש לאורך השדרה.
"היא באה לשדרה, אתה מבין", אמרה הצפצפה. "היא למדה להזדקף ולאוושש, ועכשיו היא מאווששת. נראה לי, שאתה יכול ללמוד מדוגמתה. הרי אתה מהמשפחה, אפילו שאינך מהצפצפות האמיתיות, ככה שזה צריך להיות קל בשבילך יותר משהיה בשבילה."
"אעשה אשר בכחי", אמר עץ הערבה.
אבל לא יצא מזה כלום. הענפים הוסיפו להתארך לצדדים, והעץ כולו הגיע רק למחצית גובהה של הנמוכה בצפצפות. דרך אגב, הוא היה באמת נאה ונחמד למראה, אבל הרי זה לא שנחשב בחברה הגבוהה.
והצפצפות כעסו עליו יותר ויותר עם כל יום שעבר.
הן עצמן עמדו זקופות, הזדקרו לתוך אויר העולם ולא נתנו כל צל זולת זה שהטילו גזעיהן. אבל תחת עץ הערבה היה מקום מוצל גדול למדי.
"הוא מקלקל את כל השדרה", רטן העץ הקרוב ביותר.
"כל השדרה … כל השדרה … כל השדרה …", התאוושש לאורך השדרה בין הצפצפות.
אז היה זה ביום קיץ אמיתי שזוף שמש, שאדון האחוזה בא והלך בשדרה. הוא הסיר מגבעתו, ניגב זעתו מעל מצחו והתישב בצל עץ הערבה.
"תודה על הצל, עץ ערבה חביב", אמר. "הצפצפות הארורות עומדות ומזדקפות ולא נותנות צל בגודל היד שלי. אני חושב שאכרות את כולן ואשתול ערבות במקומן."
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
"השמעתם שאדון האחוזה שיבח אותי", אמר עץ הערבה, משהלך.
"ודאי וודאי שמענו את זה", אמרה הצפצפות הקרובה ביותר. "זה ממש שערוריה שלמה. הוא דיבר כאחד האיכרים הפושטקים. אבל זה בא כמובן מהחתונה עם נערת המטבח. הלא זאת אמת נצחית, שילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו."
"ילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו … ילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו … ילדים דומים מיטיבים ביותר לשחק יחדיו …" התאוושש לאורך כל השדרה.
האלון שעל כפל הקרקע הקטן בשדה כופף את ענפיו העקומים מרוב צחוק. וורד הכלב, שפירותיו החלו מאדימים, החוה לעץ הערבה ניפוף צמרת מעודד.
"לכל אחד מה שמגיע לו", אמר. "לנו הדאגות שלנו, ולאצילים דאגות משלהם. אני לא אתחלף עם אף אחד."
"הרי רוצים למלא את מקומנו בעולם", נאנחה הערבה.
אחרי הימים החמים באו גשם וסערות. הדרכים השתבשו בבוץ ובמים עכורים. רק השדרה התיבשה חיש מהר, ולא חשוב כמה גשם ירד. כי הצפצפות לא הטילו צל, כך שהשמש יכלה להגיע לשם מיד משפסק הגשם. וגם מפני הרוח הן לא עמדו כמחסום, כך שהיא יכלה לחוש וליבש את השלוליות.
בא אדון האחוזה ונסע שם עם אשתו. כשהגיעה הכרכרה למקום שבו עמד עץ הערבה, ניתז הבוץ על שמלת המשי החדשה שלה.
"אוף!" היא אמרה.
"איזה מרפש חזירים הוא זה?" אמר אדון האחוזה.
היערן, שישב על הספסל אצל הרכּב, הצביע על עץ הערבה.
"זה היצור הזה שם", אמר. "הוא נשתל בטעות, ועכשיו הוא עמד צמח לגודל הזה. הוא מעכב את הרוח ומסתיר את השמש, ולכן יש תמיד ביצה גדולה תחתיו, כשכל שאר השדרה כבר יבש."
"הנשמע כדבר הזה!" אמר אדון האחוזה. "ואיך שהוא נראה! הרי הוא מקלקל את כל שדרת הצפצפות האצילה. אתה תדאג שעוד מחר בבוקר תקוצץ לו הצמרת, יערן … לקוץ את כל הצמרת, אתה שומע!"
כזה היה מצב רוחו באותו יום.
ביום המחרת באו וניסרו את עץ הערבה בגובה קומת איש. הגזע העבה והערום נותר לבדו. רק חמשה עלים נותרו בו, והללו ישבו בסעיף קטן למטה סמוך לאדמה ובעצם לא היו שייכים לשם בכלל. כל הצמרת היפה היתה מוטלת בחפיר. היערן קצץ את כל הענפים בגרזינו.
"אלה יהיו לייחורים?" שאל עץ הערבה, נפול רוח.
"לא, זרדים להסקה!" השיב היערן וקצץ את אחרוני הסעיפים.
"אם מוטב שתהרוג מיד גם אותי", אמר עץ הערבה.
"בינתים אתה נשאר עומד פה במשך החורף", אמר היערן. "כשהשלג ישוה את כל פני השטח בשכבה עבה, תוכל לשמש ציון דרך על יד החפיר. מה יקרה אחר כך, על יחליט אדון האחוזה."
"קץ נאה למחזה התעתועים של הייחורים", אמר עץ האלון.
"עץ ערבה מיסכן", אמר שיח ורד הכלב.
"תודה", אמר עץ הערבה. "הלא אני עדיין מבולבל קצת. זה לא כל כך פשוט לאבד את כל הצמרת. לכן אינני יודע אל נכון מה נעשה לי."
"זאת שערוריה משפחתית נוראה", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "שערוריה משפחתית כמו שהעולם לא ראה דומה לה. מי יתן שיוציאו אותך האנשים לגמרי, שלא תוסיף להמיט עלינו חרפה, כלונס נבול ומנוול!"
"שערוריה משפחתית … שערוריה … שערוריה …" התאוושש לאורך השדרה.
"אינני מרגיש נבול בכלל … משונה", אמר עץ הערבה. "גם לא ידוע לי שעשיתי מאומה שעלי להתבייש בגללו. הוצבתי פה, ועשיתי כמיטב יכולתי למלא את מקומי. אדון האחוזה שיבח אותי ביום האחד וציוה לגדוע אותי ביום האחר. צריך לקבל את החיים איך שהם באים. לצפצפה לא הייתי, אבל למשפחה אני שייך בכל זאת. ולמשפחה יש עוד תכונות אחרות חוץ מגאוה. נראה עם השנים, מה יהיה עלי."
"הוא מדבר כגבר באנשים", אמר שיח ורד הכלב.
עץ האלון לא אמר מאומה. הצפצפות איוששו באצילות, אך לא הוסיפו עוד לדבר על שערוריה משפחתית.
ובכן אירע הדבר, שאדון האחוזה ואשתו נסעו לאיטליה וגרו שם שנים אחדות. והתוצאה של זה היתה, שלעץ הערבה הגדוע הונח לעמוד בשלוה בין הצפצפות הגאותניות. כשהאדונים נעדרו מהשדרה, לא היה שם איש שנתן את דעתו על השדרה האצילה.
במשך החורף עמד עץ הערבה דומם ודך נפש. הלא טבעי לגמרי, שאין חשק לדבר, אחרי שנקטם הראש. אבל במרץ הוא פתאום החל נאנק בבכי מר:
"הוי ראשי! ראשי!" צעק.
"מעולם בכל ימי חיי לא שמעתי כיוצא בדבר הזה", אמר האלון. "האינו מדבר על ראשו? והרי הכל יכולים לראות שזה נקטע לו ונשאר אך גדם עלוב."
"אתה יכול לדבר", אמר עץ הערבה. "שוה בנפשך כאילו אתה במקומי. כל הצמרת שלי נעלמה עם כל הענפים הגדולים והסעיפים הקטנים שכבר ישבו עליהם הניצנים החמודים לשנה הבאה, כל אחד בחיק העלה שלו. אבל כל השרשים עדיין נשארו לי … כל אלה שהצמחתי לי אז כשעוד היה לי לכלכל משק בית גדול. עכשיו יצא הקיפאון מהאדמה, והשמש זורחת, והשרשים יונקים ומוצצים. המיץ זורם למעלה בתוך הגזע שלי ועולה לי לראש. ואין לי שימוש בו לכלום … אוי, אוי … אני מתפוצץ, אני מת!"
"עץ ערבה מיסכן" אמר שיח ורד הכלב.
אבל מעבר מזה על הגבשושית הקטנה עמד שיח סמבוק, שאיש לא דיבר אליו כרגיל ואשר לא נהג להתערב בשיחת האחרים.
"הכל יבוא על מקומו בשלום", אמר. "מוטב שתשמע בקול שיח סמבוק עני אך ישר! בסוף יסתדר הכל, ככה או ככה!"
"אכן, עליך עבר הרבה", הסכים האלון.
"ועוד איך!" אמר הסמבוק. "גדעו אותי וקיצצו אותי והסירו ראשי מעלי ושיברו בי כל הפינות והקצוות. אבל בכל פעם שקטעו ממני בצד האחד, הצמחתי בצד האחר ענף חדש. לעץ הערבה קורה בודאי אותו דבר. גם הוא שייך למשפחה איתנה."
"השמעתם את זה!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "שיח הסמבוק משוה את משפחתו אתנו! נעמיד פנים כאילו לא שמענו … נתמתח ונאוושש."
"אנחנו מתמתחים ומאווששים … מאווששים … מתמתחים … מאווששים", התאוושש לאורך השדרה.
"מה הבליטות הקטנות המשונות שם בקצה עץ הערבה?" שאל האלון. "ראו ראו … למעלה זה תופח … כנראה איזו פריחה … שזה רק לא ידביק אותנו!"
"הו לא, אלה ניצנים", אמר עץ הערבה. "אינני מבין את זה, אבל אני מרגיש. אלה באמת ניצנים חיים אמיתיים. אני מוריק שוב … אני מקבל צמרת חדשה."
כעת הגיע הזמן העסוק ביותר של כל השנה, עת כל אחד היה טרוד בעצמו ולאיש לא היה זמן לחשוב על עץ הערבה המיסכן.
הצפצפות האצילות והסמבוק הדלפון קיבלו עלים חדשים. העשב הוריק בגדת החפיר, הדגן גדל בשדה, שיח ורד הכלב הוציא את עליו העדינים, כדי שהפרחים ייראו יפים כפליים, כשיצאו ביוני. סיגליות וכלניות פרחו ומתו, חינניות ואמנון ותמר, שן הארי, אנתריסקוס ופטרוסלינון … מכל העברים עלצו חיים והמולת חדוה. הציפורים שרו, כמו שלא שרו מעולם, הצפרדעים קירקרו בביצה, והנחש שכב על גדר האבנים ושיזף גופו השחור בשמש.
היחיד שלא השתתף היה האלון. הוא היה חשדן מטבעו ולא רצה בשום אופן להפקיע ניצניו, לפני שיראה שכל האחרים כבר ירוקים. לכן הוא הוא העביר מבטו מזה אל זה על כל סביביו וגילה ראשון מה שקרה עם עץ הערבה.
"תראו תראו!" הוא צעק.
אז הסתכלו שמה כולם לשם וראו שעץ הערבה נשא המון רב של ענפים נהדרים, ירוקים, ארוכים, מתנועעים, שהזדקרו הישר אל על והניפו עלים נאים וירוקים. כל הענפים ישבו כעין זר למעלה על הגדם הקיטע והיו כל כך תמירים ויפים עד כי שום צפצפה לא צריכה היתה להתבייש בם.
"הלא אמרתי", הזכיר שיח הסמבוק, שעמד מכוסה כולו עלוה ירוקה כהה.
"עכשיו יש לי שוב צמרת", אמר עץ הערבה. "אפילו שהיא לא כל כך יפה כמו שהיתה הישנה - צמרת היא והינה, זה לא יכול אף אחד להכחיש."
"לא", אישר ורד הכלב. "זה נכון. דרך אגב, אפשר להיות מאושר מאד בלי צמרת. לי מעולם לא היתה אחת, ואינה בעיני כבוד ויקר גדול."
"אם יורשה לי להביע דעתי, צמרת היא רק טורח", אמר שיח הסמבוק. "גם לי היתה אחת לפנים, אבל אני מרוצה מאד שהסירוה מעלי ושאני יכול להצמיח את ענפי איך שבא לי."
"אני אין זה לרוחי", אמר עץ הערבה. "אני עץ, ולעץ חייבת להיות צמרת. אילו לא קיבלתי צמרת חדשה, הייתי נמק ביגון ובושה."
" יש בו בכל זאת דם צפצפות!" אמרה הצצפה הקרובה ביותר.
היתר איוששו בהסכמה לאורך השדרה.
"עוד נראה מעתה מה יצא מזה", אמר האלון.
הקיץ חלף כפי שהוא נוהג לעבור. השמש זרחה, עד שכל מה שהיה בו חיים התחנן לגשם. אז ירד הגשם, עד שהכל צעקו לשמים לתת להם שמש.
עץ הערבה לא הרבה בבקשות. מטבעו הוא היה מסתפק במה שיש. ולבד מזאת הוא שמח כל כך בצמרתו החדשה, שנראה כאילו הוא יהין לכל מה שיבוא.
למעלה בצמרת, באמצע זר של ענפים ירוקים, היה חור, שנוצר כשהיערן קטע את הצמרת. החור הזה לא היה קטן כל כך; ואחרי שירד גשם, הוא עמד מלא מים, ואלה נשארו שעה ארוכה גם אחרי שהשמש כבר ייבשה את האדמה למטה.
יום אחד בא שחרור ונחת למעלה.
"התרשה לי לשתות אצלך לגימה אחת, עץ ערבה זקן?" שאל.
"שמחה הוא לי ועונג", ענה עץ הערבה. "ודרך אגב, אני לא זקן כל כך בכלל. רק התעללו בי."
"אכן", אמר השחרור. "אתה קיטע. זה אנחנו מכירים."
"הלא תואיל לנגב רגליך" ביקש עץ הערבה. "אני מתכוין, רק שלא ייעכרו המים, אם יבוא אולי מישהו אחר וירצה לשתות. הרי אי אפשר לדעת ביובש הזה."
השחרור שיפשף רגליו ברסיס עץ אחד. הרסיס ניתק; וכשעפה משם הציפור, נותר אחריה גושיש אדמה זעיר. ביום אחר באה סנונית, ואחר כך זרעית, ואחר כך באו עוד ציפורים רבים אחרים. כי עד מהרה נפוצה השמועה שבכל עת מצוקת מים אפשר בדרך כלל למצוא עוד לגימה אחת של מים אצל עץ הערבה הקטוע הזקן בשדרה. הכל השאירו אחריהם דבר זה או אחר; ובסתיו נערם כל כך הרבה, עד שביום אחד בהיר הכל התמוטט ומילא את החור הקטן שבו היו המים.
"הנראה שיש לך שם פונדק קטן", אמר האלון.
"וכי למה לא אהיה נחמד ונדיב אל הבריות החיות עמי בעולם?" שאל עץ הערבה.
בא הסתיו. עלים נבולים טולטלו על עץ הערבה ושכבו ונרקבו שם. כבר בסוף הקיץ בחרה שפירית אחת לה את ראש הערבה כמקום למות בו. אחד הזרעים המנוצים של שן הארי נחת על ידה. החורף בא, השלג ירד על כתם השאריות הקטן ונשאר שוכב שם כל הזמן שהוקצה לו, בדיוק כמו למטה על פני האדמה.
"הלא זה ממש כאילו יש לי חתיכה קטנה של העולם בראשי", אמר עץ הערבה.
"לא בריא זה שיש בראש יותר מדי", אמר האלון.
"פעם היתה לי צמרת גדולה ונהדרת", אמר עץ הערבה בתוגה. "עכשיו אני מרוצה עם פחות מזה. חייבים לקבל את החיים איך שהם באים."
"נכון מאד", אמר ורד הכלב.
"הכל יבוא על מקומו בשלום", הצטרף שיח הסמבוק. "הרי אמרתי לכם."
"פשטן חסר יומרה שמסתפק בחלקו", אמרה הצפצפה שעמדה קרוב ביותר.
"פשטן … חסר יומרה … מסתפק בחלקו", איווששה השדרה לכל אורכה.
החורף חלף, ואביב בא. בבאמצע למעלה בראש עץ הערבה צמח נבט קטן וירוק.
"או! אתה איזה מין אתה?" שאל עץ הערבה.
"אני רק שן-ארי קטן", אמר הנבט. "ישבתי עם המון אחי על הראש של אמא. לכל אחד ממנו היה מחובר מצנח קטן. 'עתה עופו לכם, ילדי', אמרה אימא; 'ככל שתרחיקו עוף, כן ייטב. אני לא אוכל לעשות למענכם יותר ממה שעשיתי; וגם לא אכחד שאני קצת דואגת לכל הילדים שהבאתי לעולם. אבל זה אין להשיב עוד, ואני מקוה שתגיעו למקום שבו יוכל שן-ארי הגון למצוא את מזונו.' "
"כן, בדיוק ככה מדברת אימא-פרח קטנה", אמר שיח ורד הכלב.
"ומה אז", אמר עץ הערבה.
"אז הרי בא משב רוח", המשיך שן-הארי, "והמראנו כולנו באויר, נישאים כל אחד על מצנחו. איפה נשארו האחרים, אין לי מושג, אבל אני יכול לזכור שהתחיל לרדת עלי גשם, ואז הורדתי לכאן. חשבתי כמובן שאחרי שאתיבש אוכל להמשיך לעוף; אבל זה לא הסתדר, כי התפרק לי המצנח. לכן נאלצתי להישאר במקום שהייתי. התפלאתי מאד לגלות ששכבתי על אדמה. אחר כך באה עוד אדמה, שכבתי חבוי בה כל החורף, וכעת נבטתי. הנה לך כל הסיפור."
"הלא זה ממש אגדה!" אמר שיח ורד הכלב.
"אפשר", אמר שן-הארי. "אבל מה יהיה אתי בעתיד? למען האמת, הייתי מת להיות שוב למטה על האדמה."
"אעשה למענך כל מה שבכחי", אמר עץ הערבה. "אני בעצמי התנסיתי באסון, וכבוד גדול ועידוד הוא לי שאתה צומח בתוך ראשי המיסכן."
"תודה רבה לך, שאתה נחמד אלי!" השיב שן-הארי. "ידידותיות אינה נפוצה כל כך בעולם הזה, וצריך להכיר בטובתה כשפוגשים אותה. אבל סוף כל סוף הכישרון זה מה שנחשב, ואני חושש שמזה לא יהיה לך די."
"אני יודע היטב למה אתה מתכווין", אמר עץ הערבה בעצב. "אינני יכול לסוכך עליך, מאז שהיערן הסיר את צמרתי היפה מעלי. הענפים הארוכים שלי שם למעלה אמנם מאד מוצאים חן בעיני, ולא הייתי רוצה לותר עליהם; אבל צל לא יוכלו לתת, וצמרת לא אקבל עוד לעולם, זאת אני מרגיש היטב. אז אתה חושש שהשמש תצרוב אותך."
"אה, זה לא רציני!" אמר שן-הארי. "ככל שיותר תזרח לי השמש לתוך פני הצהובים, כך אשמח יותר. לאלא … זה האדמה שבגללה אני חושש."
"זה גם באמת העיקר החשוב ביותר", אמר האלון. "אבל זהו עניינו של עץ הערבה. אם הוא רוצה לקיים בראשו מלון לפרחים, הוא גם חייב כמובן לדאוג לאדמה."
"אבל מה, אין שם אדמה, שן-ארי יקר?" שאל עץ הערבה.
"אמנם יש", ענה שן-הארי, "והיא גם טובה, לא בגלל זה אני מדבר. אני רק חושש שאין שם די ממנה. אגיד לך משהו, יש לי שורש נורא ארוך … כלונס של ממש, על דברתי. אחרי שאני מגיע לגודלי המלא, הוא יורד די עמוק לתוך האדמה."
"הם", לעג האלון, "שן-ארי עלוב כזה רוצה לדבר על שרשים."
עץ הערבה עמד שעה אחת ולא אמר דבר; אבל בתוך עצמו הוא גילגל והיפך מחשבות. שיח ורד הכלב ניחם את שן-הארי ודיבר רק טובות על עץ הערבה, הסמבוק הביע בטחונו שבסוף הכל עוד יהיה טוב, האלון שאל בנהמה בלתי אדיבה, אם אפשר בכלל לצפות למשהו טוב מעץ שאין לו צמרת.
"תשמע", אמר לבסוף עץ הערבה, שלא שת אזנו כלל לדיבורי האחרים. "עכשיו אני אגיד לך משהו, שן-ארי יקר, שבדרך כלל אינני אוהב כל כך לדבר עליו. הרי אתה יודע שאירע לי אסון ואיבדתי את הצמרת שלי?"
"שמעתי שאמרת את זה לפני כן", השיב שן-הארי. "והרי אני גם רואה שאתה נראה קצת מדוכא בין שאר עצי השדרה."
"אל תדבר על הצפצפות", אמר עץ הערבה בעצב. "הן קרובות משפחה שלי, אבל הן לא סלחו לי מעולם על שהוצבתי כאן בטעות בעודי שתיל. הבט בהן והבט בי, ואז תבין מיד שיצור בלתי מוצלח כמוני הוא כתם-חרפה בשדרת צפצפות אצילית."
"מעט רגש בושה עוד נותר בו!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
וכל שאר עצי השדרה איווששו בהסכמה.
"אתה חושב על זה יותר מדי", אמר שיח הסמבוק. "ככל שמרבים במחשבות, הענין הולך ורע. אני הייתי מזמן שוקע בתוך האדמה, אם רציתי לבכות אחרי כל האבדנים והקיצוצים שעברו עלי כבר."
"כן כן, אין בזה כלום", הסכים עץ הערבה. "לכל אחד הסגנון שלו, ולי הסגנון שלי. אין בדעתי כלל לשמוט ידי ברפיון, אבל אני יודע שאני נכה ושלא אהיה לעולם משהו אחר. חשבתי בהתחלה שהענפים הארוכים שם למעלה יהיו לצמרת חדשה, אבל זה היה רעיון הבל. הם גדלים ומתפשטים ומוריקים, ויותר לא יוצא מהם. ועוד אני מרגיש היטב בעצמי שאני מתחיל להירקב."
"מה זה שאתה אומר?" אמר שיח ורד הכלב.
"אתה נרקב?" שאל האלון.
"כן - זה הרע מכול", אמר שיח הסמבוק.
"הוא מסגיר לאספסוף את סודותיו הכמוסים", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "הבו נתמתח ונאוושש ונשא מבטנו כלפי מעלה, אחי-לשדרה יקירי."
כל הצפצפות איווששו.
"אני נרקב", אמר עץ הערבה. "אני נרקב בקדקודי. איך לא אירקב? עומד שם אגם למעלה בקיץ, שוכב שם שלג בחורף, ועכשיו הוא מלא אדמה לחה. אני חש בבירור, שהחור גדל והולך כל הזמן ויורד ומעמיק לתוכי. עצתי נעשית פריכה. הקליפה טובה למדי עדיין, ואני שמח, כל זמן שהיא עדיין מחזיקה מעמד. אז יכול המיץ לעלות מתוך שרשי לענפי הארוכים היקרים. נו … אני משער שהציפורים יבואו כרגיל ויבקרו אותי, והם הרי מביאים איתם אדמה, ולכן מצטרף כל הזמן יותר ויותר, ככל שהחור בתוכי מעמיק והולך. הם גם מניחים את הזבל שלהם. ועלים נובלים נושרים על צמרתי הגדועה המיסכנה. אני גם משוכנע שיש לי שלשול שם למעלה. איך הוא הגיע לשם, אינני יודע, אולי ציפור אחת איבדה אותו ממקורה. על כל פנים הוא מושך את העלים לתוך האדמה ואוכל אותם והופך אותם לאדמה. לכן אני אומר כמו שיח הסמבוק: בסוף יבוא הכל על מקומו בשלום."
"זאת אומרת, אתה מתנובב?" שאל האלון.
"אכן", ענה עץ הערבה. "בזה אין מה לשנות. הרי זה אינו ממין הענינים שמדברים עליהם בדרך כלל, אבל שן-הארי היה כל כך עצוב. ואף אחד לא יוכל להגיד שאני קיבלתי אצלי פרח מהוגן ואחר כך הנחתי לו לגווע בפחד."
"הנשמע מעולם אילן שדיבר ככה?" אמר האלון.
"לא, בזה גם אני חייב להודות", אמר ורד הכלב.
"עכשיו אני עצמי לא מאמין שזה עוד יימשך זמן רב ככה", אמר שיח הסמבוק.
"תודה לך, עץ ערבה זקן וחביב", אמר שן-הארי. "עכשיו אמשיך לגדול בראש שקט. הלא יש לי רק השנה הזאת לדאוג לה. אחרי שאני משלח לעולם את זרעי, על מצנחיהם הקטנים, גמרתי כל מה שנדרש ממני. הייתי שמח אם ירצה אחד מהם להישאר פה ולצמוח אצלך."
"תודה רבה", אמר עץ הערבה.
"הוא מניח לורד ולסמבוק לנחם אותו … הוא מודה לשן-הארי … כזה אחד הוא קרוב משפחה שלנו … מבחיל!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
" מבחיל … מבחיל … מבחיל …!" התאוושש לאורך כל השדרה.
ערב ירד, ולילה, והכל ישנו. הרוח פסקה מנשוב, ובצפצפות לא נשמע עוד כל איוושוש. אבל האלון שעל הגבשושית בשדה קרא לעץ הערבה.
"פסט … פסט … עץ ערבה … אתה ישן?"
"אינני יכול להירדם", אמר עץ הערבה. "בתוכי רוחש ומקרסם ומחלחל ורותח. אני מרגיש, איך זה יורד יותר ויותר עמוק … אינני יודע מה זה; אבל זה עושה לי מצב רוח שחור."
"אתה מתנובב", אמר האלון.
"אולי זה זה", אמר בתוגה עץ הערבה. "בזה הלא אין מה לשנות. אף אחד לא נמלט מגורלו."
"תשמע, עץ ערבה", אמר האלון. "בעצם אינני מחבב אותך."
"לא ידוע לי במה פגעתי בך", אמר עץ הערבה.
"יתכן בהחלט שלא פגעת בי", אמר האלון. "נדמה לי רק שמההתחלה, משעוד היית ייחור, התנפחת והתרברבת לא מעט. אבל יהיה זה איך שיהיה. כל כך נכמרו עליך רחמי, כששמעתי שהתחלת להתנובב. רק היזהר לך, שים לב! להתנובב, זהו אסון נורא."
"באמת אין לי שום מושג מה אני יכול לעשות שלא אתנובב", אמר עץ הערבה.
"זה גם אני איני יודע", הודה האלון. "אבל בכל זאת אני אומר: היזהר. ראה אם לא תוכל להשפיע על הציפורים שמבקרים אצלך שיחטטו ויוציאו את האדמה מהחור שבראשך, לפני שהוא יהיה יותר מדי עמוק."
"אבל הרי לא אוכל לחתור תחת שן-הארי", התנגד עץ הערבה. "עכשיו זה אולי עוד לא מסוכן. ענפי מוריקים ומלבלבים, ושרשי יונקים די כח. כל זמן שהשורש טוב, הכל טוב, כיודע לך."
"רק שים לב", חזר האלון. "אינך יודע מה גדולה הסכנה, אבל אני יודע. אגיד לך משהו: יש לי דוד זקן, חלול ונבוב."
"יש לך?" אמר עץ הערבה. "כן, בכל משפחה יש משהו עכור. לך יש הדוד, ולצפצפות יש אני."
"אין לך מושג איזה מין חיים הוא חי", אמר האלון. "הוא נורא זקן ונורא נבוב. כן … מבחינה מסויימת הוא דומה לך, אבל מצבו עוד הרבה, הרבה יותר רע. לא נותר ממנו כלום חוץ מקליפה דקיקה ועוד איזה ענף עלוב בקצה צמרתו. גם כמעט כל השרשים שלו מתים. ותמיד הוא מלא ינשופים ועטלפים ושאר מיני שרצים. חיים איומים הוא חי."
"צר לי לשמוע את זה", אמר עץ הערבה.
"אני אומר רק: הישמר לנפשך!" אמר האלון.
והשנים באו ונמוגו, והזמן חלף כדרכו.
יותר ויותר לעומק נרקב עץ הערבה, והחור התמלא באדמה, ובאו יותר ויותר אורחים. באחד האביבים עמד שם פתאום צמיח חדש, ועץ הערבה קיבל פניו בברכה לבבית, בהאמינו כי הוא שן-ארי.
"נו", שאל הצמיח, "למה אתה חושב אותי?"
"אני חושב עליך רק הטוב ביותר", אמר עץ הערבה. "אבל הרי אתה עדיין כל כך קטן. המותר לי לשאול לשמך?"
"אני צמח תות-שדה", אמר הצמיח. "ואחד מהאצילים ביותר. דומני שאני שייך לאותה משפחה שגדלה בגינת אחוזת האדונים. רק תמתין עד שאטען פירות, ונראה!"
"ישתבח שמו!" קרא עץ הערבה. "לו אך יכלתי להבין, מאיפה באת אתה!"
ובא לשם עוד נצר אחר, שהתגלה כתחילתו של שיח דומדמניות. ואחר, שלישי, שגדל והיה לעץ חוזרר קטן וחמוד. צמחי שן-ארי התיצבו בכל שנה אחדים. הדבורים באו וזימזמו ומצצו צוף ועפו איתו הביתה לכוורותיהן. הפרפרים עופפו מפרח לפרח, מצצו פה ושם מעט צוף ובלעו אותו מיד. הם ידעו שמותם נגזר, ולכן לא היה טעם לשמור משהו.
"מה נפלא!" אמר עץ הערבה. "אילו אך ידעתי, מנין באה כל ברכת האושר!"
"על זה אין ראוי לשאול, אלא יש לקבלו כשזה בא", אמר שיח הסמבוק.
"אתה תזכה לשיבה נאה", אמר שיח ורד הכלב.
"אתה מתנובב והולך", אמר האלון. "זכור מה סיפרתי לך על דודי הזקן והחלול."
"לאט לאט הוא נעשה לגמרי פריך בראש ", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
"פריך בראש … פריך בראש", התאוושש לאורך השדרה.
השחרור היה האורח הראשון שביקר אצל הערבה, והוא חזר מדי שנה בשנה פעמים רבות. יום אחד הוא הגיע בהול מאד וביקש רשות להסתתר בראש הערבה למעלה. נער אחד בכור שטן, אמר השחרור, ירה עליו במשך כל הבוקר ברובה אויר.
"באמת הציד אסור בעונה הזאת", אמר. "אבל מה זה איכפת לפרחח כזה. ואם כבר מוכרחים לקפח את החיים, הלא אפשר לבקש לפחות להילכד בפח מהוגן."
"לי נראה יותר נעים להיירות", אמר עץ הערבה. "אז לפחות נגמר הענין בבת אחת."
"בזה אני לא מסכים אתך", השיב לו השחרור. "כל זמן שיש חיים יש תקוה. בפח מקטרעים וחושבים כל הזמן שיש עוד סיכוי להשתחרר."
"הו כן!" אמר עץ הערבה, מהורהר. "אחרי שחושבים על הדבר כראוי, הרי גם עניני איננו שונה. אני גם כן לכוד בפח ויודע שאצטרך למות עוד מעט, ואף על פי כן אינני שש להיפרד מהחיים. נו … והלא כעת הגעתי לזקנה מבורכת, כמו שאמר ורד הכלב. אילו אך ידעתי מנין באו לי כל היצורים החביבים הגדלים על ראשי!"
"זה אני אגיד לך", אמר השחרור. "אתה יכול לסמוך עלי שרובם הגדול הגיע לכאן בזכותי."
אז הוא סיפר באיזו תאוה הוא זולל ענבות אדומות, ממין זה וממין אחר. במיוחד הוא אהב לשהות בגינת אחוזת האדונים, שהיתה מלאה במיטב המטעמים. ואם הוא ישב אחר כך בראש עץ הערבה ועיכל את מזונו, הלא קרה שנשאר אחריו משהו שבחברה טובה אין מדברים עליו ושבספר טוב אי אפשר בשום אופן להזכירו בשמו ושאף על פי כן תפקיד גדול וחשוב לו בעולם. ואם היה מישהו בודק את זה מקרוב, היו בזה די הרבה זרעונים.
"מה, זה נכון", אמר עץ הערבה. "כן, כמובן זה נכון. אז לאמיתו של דבר אני חב לך את כל אושרי."
"ככל הנראה", אישר השחרור ושרק לעצמו בחשיבות משועשעת. "הלא יש לנו שליחות כאן בעולם, כל אחד. - אבל תראה … אני חושב, על דברתי, שיושב שם תות בשל ונהדר."
הוא אכל את התות ואמר "אום!" ו"אה!" ו"אוה!" כל כך מעודן היה טעמו.
"בדיוק כמו אלה שגדלים בערוגת אדון האחוזה", אמר. "אבל נדמה לי כמעט, שהתות קיבל טעם עוד יותר משובח מזה שהוא צמח פה למעלה אצלך, עץ ערבה זקן."
"שחרורי החביב", אמר צמח התות. "הלא אתה מגיע לעתים קרובות לחצר האדונים. הלא תעשה לי טובה ותספר לאדון האחוזה שאני צומח פה למעלה?"
"את זה בודאי ובהחלט לא אעשה בשום אופן", אמר השחרור. "ראשית כל אני לא אחשוב אפילו בחלום לספר למישהו אחר, איפה צומח תות טעים. ושנית, לאט לאט עביתי ושמנתי כל כך, שאני חייב להיזהר מעט. שאם לא כן, בקלות יבוא לאדון האחוזה הרעיון שתותים טעימים כפליים אחרי צלי שחרור."
"איזו צרה!" אמר צמח התות. "הלא אני יודע שאדון האחוזה אמר שהוא אוכל תותים רק מהמשפחה שלנו, ואנחנו כל כך מעטים. שמעתי גם ציפור אחת שרה על שהוא חזר מאיטליה, ואני משוכנע, שאם הוא היה יודע שאני צומח פה למעלה, הוא היה מטפס לכאן בעצמו וקוטף את התותים שלי."
"אני מקוה מאד שהוא לא יעשה את זה", נאנח עץ נערבה. "הכבוד הזה אין לי כח לשאתו."
"אכן אין בך כח", אמר האלון. "כי אתה נבוב ומתנובב יותר עם כל יום שעובר. הענפים הארוכים שלך אינם ירוקים השנה כמו בשנה שעברה. אתה נעשה יותר ויותר דומה לדודי המיסכן. קצך קרב, עץ הערבה."
"אולי אתה צודק", השיב עץ הערבה. "אף אחד לא נמלט מגורלו. אני חש בעצמי, שקליפתי נעשית דקה ויותר דקה, ולמטה היא כבר מחוררת בשני מקומות."
"הלאה הערבה!" אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "הוא בושה וחרפה למשפחה."
"הלאה … הלאה … הלאה", התאוושש לאורך השדרה.
הזמן חלף; ולא מובן היה כלל איך עדיין חי עץ הערבה הזקן.
הקליפה נשרה בחתיכות גדולות, החורים למטה גדלו ונפגשו באמצע, עד שיום אחד יכול השועל להיכנס בזה ולצאת בזה. העכברים כירסמו בעצה הפריכה. מהענפים שבקדקוד נותרו רק שלשה או ארבעה, והם היו דקים ומדולדלים מעלים עד כדי לעורר חמלה בלב כל רואהם.
אבל הגינה למעלה בראש העץ שיגשגה יותר מאי פעם.
צמח התות נשא פרחים גדולים שהיו לתותים אדומים כבדים. וגם שיח הדומדמניות צמח לגובה וחנט אשכולי פירותיו הראשונים. פרחי שן הארי הבהיקו בזהוב, סיגלית כחולה קטנה באה לשם גם היא, וגם מרגנית שדה אדומה, שנפתחה רק לקראת הצהריים, כחום השמש, וכן שיבולת אחת גדולה של שיפון שהתנועעה ברוח.
"זה נעשה יותר טוב עם הזמן", אמר שיח ורד הכלב. "הגם שפקד אותך אסון וקיפחת צמרתך, בכל זאת אתה רשאי להודות שהגורל היטה לך חסד ונתן לך תחליף."
"אכן זה מה שאני אומר גם כן", אמר עץ הערבה. "לו רק אוכל לשאת כל האושר הזה! קליפתי הולכת ודקה, ובכל שנה אני מאבד ענפים אחדים."
"אתה מדדה לעבר קץ רע ומר", אמר האלון. "הזהרת אותך … זכור את דודי הזקן הנבוב והמיסכן!"
"דומה שהקץ בא כמו שהוא בא תמיד", אמר שיח הסמבוק. "אם הסוף בא ככה או ככה, הוא מגיע בשביל כולנו בשוה. אבל אני חושב שיש עוד תוחלת לעץ הערבה."
"אין רואים עליו עוד שהוא שייך למשפחה", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "ענפיו שלו קמלים ונובלים, ואלה רק שבטים ועלים זרים שהוא מתהדר בם. ככה טוב. אנחנו לא נגלה שהוא שייך אלינו … פססט!"
"פססט … פססט … פססט !" התלחשש לאורך השדרה.
בשערב אחת זחל ועלה השלשול על ראש הערבה. עד כה התחבא בתוך כיס האדמה פנימה מפחד הציפורים הרבות שבאו לשם. הוא היה ארוך ועבה ושמן ככל ששלשול יכול להיות.
"ראו ראה! שלום לך וברוך בואך, שלשולי היקר!" אמר עץ הערבה. "ידוע ידעתי היטב שאתה נמצא פה, אבל עד עכשיו לא היה לי העונג לראות אותך. אני שמח שטוב לך אצלי. איך בעצם הגעת לכאן?"
"זה בגלל השחרור", אמר השלשול. "הוא שמט אותי מתוך מקורו. זאת אומרת, הוא תפש רק את חציי. השאר נמלט לתוך האדמה; לכן הייתי רק חצי שלשול, כשהגעתי."
"שמחתי בכל זאת שבאת", אמר עץ הערבה. "לא איכפת לי אם אתה שלם או חצוי. הלא גם אני איבדתי את הצמרת שלי, ולעולם אישאר נכה עלוב. אבל אתה, נראה שהתאוששת?"
"כן, בהחלט", אמר השלשול. "זה לא מפריע לי בכלל-בכלל, אם קוצצים ממני קצה אחד. זה חוזר מיד וצומח, אם מניחים לי. אבל תגיד, אתה יודע איזה נבט הוא זה הקטן שמציץ פה על ידי, עם הכובע העבה המשונה?"
"אינני מכיר אותו", אמר עץ הערבה. "הרי נחלשתי עם כל השנים האלה, וכמעט שאינני מתמצא עוד בכל מה שצומח עלי ובתוכי. ואתה, אתה מכיר אותו?"
"ודאי", אמר השלשול. "אני עצמי משכתי אותו לתוך האדמה לפני שנתיים. הוא היה מחובר עם עלה אחד ועם עוקץ, והעוקץ והעלה אכלתי שניהם, אבל על הגוש המעוגל לא הצלחתי להתגבר. זה לא מפליא כל כך, כי זה היה בלוט. כעת הוא נבט … הנה לך אלון קטן."
"אלון!" אמר עץ הערבה ביראת כבוד.
"זה הועף לכאן בסערה החזקה שהיתה בסתיו לפני שנתיים", אמר השלשול. "אני זוכר את זה היטב, כי אתה חרקת כל כך שהאמנתי שהגיע סופנו של כולנו."
"מה אתה שח?" שאל האלון שעל הגבשושית בשדה. "צומח אצלך אחד מילדי?"
"כן", השיב עץ הערבה הזקן. "זה באמת אלון קטן. זה כבוד גדול בשבילי."
"שגעון", אמר האלון. "הרי הוא ימות."
"מות נמות כולנו", אמר הסמבוק.
יום אחד בא אדון האחוזה וטייל בשדרה.
היו עמו היערן ושני ילדיו, נער קטן ונערה קטנה. הם היו אך ימים מועטים באחוזה והביטו סביבם בסקרנות, כי הכל היה להם חדש.
"מהו לכל הרוחות הגדם הישן הזה שעומד שם?" אמר אדון האחוזה והצביע במקל על עץ הערבה הזקן. "זה הלא מכער לנו את כל השדרה. תדאג שהוא ייעלם מחר, יערן. המראה הזה ממש מחליא אותי."
כי כזה היה מצב רוחו באותו יום.
"עכשיו זה בא", אמר האלון. "זה היה גזר-דין-המוות שלך, עץ ערבה זקן. נו … אל תתעצב! דומני - מוטב שיבא הקץ במכה אחת, מלהתנובב בכל יום יותר ויותר."
"ובכל זאת צר לי להיפרד מהחיים", אמר בעצב עץ הערבה. "ומה יהיה עכשיו על כל האורחים שלי?"
"עליהם לשמוח על ימי החיים שהיו להם", אמר ורד הכלב.
"עכשיו נראה קודם כל מה יצא מזה", אמר שיח הסמבוק. "אני עברתי רע יותר מזה, ובכל זאת תמיד נשארתי בחיים."
"כמה שמחים אנחנו שזה ייגמר", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר.
"כמה שמחים … כמה שמחים … כמה שמחים!" התאוושש לאורך השדרה.
למחרת לפנות צהריים בא היערן. היה עמו רק גרזן יד קטן, כי הוא שיער שיספיקו לו מכות מועטות כדי לחסל את גדם הערבה הישן והרקוב. אבל בדיוק ברגע שרצה להניף גרזינו, נפלה עינו על שיח הדומדמניות למעלה בראש הערבה. אשכלותיו היו גדולים ובשלים. הוא הושיט ידו, קטף ענבה אחד ואכל אותה.
"מעניין", אמר. "בדיוק אותן ענבות כמו בגינת המשק. לא להים פתרונים איך הם הגיעו לכאן."
" יערן! יערן!"
זה היה בנו של אדון האחוזה, שבא במרוצה לאורך השדרה. הוא רצה לצפות בגדיעת הערבה הזקנה. היערן סיפר לו על שיח הדומדמניות וקטף לו ענבה.
"תרים אותי, אני רוצה לקטוף לי בעצמי", אמר הילד.
היערן הרים אותו. הוא אחז בשתי ידיו בענפי הערבה שם למעלה ומשך כל כך בחזקה, שהם נשברו.
אז לפת את הקליפה הדקה של העץ, שהיתה כל כך רקובה, עד שנשארה חתיכה גדולה בכל אחת מידיו. אבל אז הוא ספק כפיו בפליאה ובשמחה וקרא בקול רם:
"יערן! יערן! פה יש גינה שלימה פה למעלה! פה יש התותים הכי נהדרים על יד שיח הדומדמניות … ופה עומד עץ חוזרר קטן … ואלון אחד קטן וחמוד … וגם עשבים יש פה … חמישה שיני-ארי צהובים … גם שיבולת שעורה, יערן … לא, כמה יפה זה, כמה יפה! זה חייבת אחותי לראות … ואבא …"
"הזדרז עכשיו וזלול את התותים", אמר היערן. "כי עכשיו צריך לשרש את הגדם, ואז יהיה סוף לכל התפארת!"
"תוריד אותי!" אמר הילד והתנועע באי-סבלנות.
"אתה לא תעז לכרות את העץ", אמר, משעמד על האדמה. "אתה שומע … שלא תעז."
"זה אני מעז בהחלט", אמר היערן וצחק. "הלא שמעת בעצמך שאדון האחוזה ציוה לעשות את זה."
"עכשיו אני רץ ומביא את אבא", אמר הנער. "ואתה לא תעז לגעת בעץ, לפני שאני חוזר. אם תעשה את זה בכל זאת, אז אתה יכול לסמוך עלי שאנקום בך כשאהיה פעם בעצמי אדון האחוזה."
אז הוא אץ לאורך השדרה. היערן התישב בחפיר והמתין, כי זה נראה לו הדבר החכם ביותר.
"גחמות של אדון אחוזה יש לו לבחור", אמר.
"מה זה היה שאמרתי אני?" אמר שיח הסמבוק. "מוטב שתשמעו תמיד בקול אלה שיודעים משהו."
"זה מתח איום!" אמר עץ הערבה. "שרק לא אתפרק לחתיכות מרוב פחד. הנער כבר משך בי כהוגן, והרי גלוי וידוע שאין לי עוד הרבה להתקיים אתו."
"עכשיו אתה חייב להחזיק מעמד, עד שנראה מה יצא מזה", אמר שיח ורד הכלב. "מעולם עוד לא ראיתי דבר כל כך מותח."
"גם אני לא", אמר האלון. "אבל הסוף לא יכול להיות טוב, אחרי שאתה כבר נבוב פעם אחת."
אז בא הנער עם אדון האחוזה. הקטן הצביע וסיפר. היערן גילגל לשם אבן, כדי שיעמוד עליה אדון האחוזה ויציץ בראש עץ הערבה.
"לא, דבר כזה עוד לא ראיתי", אמר. "הרי זה אמת לאמיתה … יש שם גינה שלמה למעלה. ותותים משלי, אני חושב, על דברתי …"
הוא קטף אחד ואכל אותו.
"אום!" אמר. "בטח, זה בדיוק הטעם הנכון. נדמה לי כמעט שאלה פה עוד יותר טעימים מאלה שבבית."
"ועכשיו ייכרת העץ, אבא?" שאל הנער.
"בשום אופן לא", אמר אדון האחוזה. "פשע וחרפה לגדוע עץ כזה. הלא הוא העץ הכי מעניין שיש לי בכל האחוזה. תדאג שיחוזק למעלה בחישוק, יערן! וגם תשים פה גדר קרשים, שלא יתחככו בו הפרות ויזיקו לו! עץ הערבה הזקן היפה הזה נשתדל לשמור לנו כמה שאפשר. הוא ממש מחמם לי את הלב."