כזה היה מצב רוחו באותו יום.
סרט ברזל הוצמד למעלה סביב גזע עץ הערבה, ולמטה הוקמה גדר. כל אימת שנסע אדון האחוזה עם אורחים בשדרה, הוא ציוה לעצור את העגלה לפני עץ הערבה.
"כן - השדרה באמת נחמדה מאד", אמר. "אבל אלה הלא רק צפצפות פושטיות רגילות לגמרי. אבל פה תראו משהו מעניין יוצא מהכלל … כן, זה נראה כמו גדם ישן של ערבה, אבל באו רגע הנה …"
אחד אחד הם קמו מהעגלה ועמדו על האבן ששכבה שם והתפעלו מהגינה שבראש עץ הערבה.
"אילולא חישוק הברזל הייתי מתפקע", אמר עץ הערבה. "כל כך הרבה כבוד ואושר לנכה עלוב כמוני! שוו בנפשכם … שאדון האחוזה באמת טיפס למעלה ואכל אצלי תותים! ושכל האורחים הזרים באחוזה רואים אותי."
"לא ייאמן", אמר האלון. "הרי זה בדיוק, כאילו היה פרס על התנובבות."
"זאת אגדה", אמר ורד הכלב. "אספר אותה לכל ציפור שתנחת עלי, כדי שיודיע אותה לכל העולם."
"הכל בא כמו שאני אמרתי", אמר שיח הסמבוק.
"אם מתבוננים בענין כראוי, הייתי זה בעצם אנוכי שחולל את כל האגדה", אמר השחרור. "אבל אני כשלעצמי, למען האמת הייתי מעדיף את המצב הישן. אז היה אפשר לשבת פה למעלה בשלוה ושלום. עכשיו עלול בכל רגע לבוא מישהו ולדחוף את הראש בין הענפים ולהגיד 'לא!' ו'אוה!' ו'אה!'"
"בכל ימי לא ראיתי כדבר הזה", אמרה הצפצפה הקרובה ביותר. "השמעתם מה אמר אדון האחוזה על צפצפותיו הגאות והאצילות? עלינו, שעמדנו על המשמר בצד הדרך בקיץ ובחורף, שנה אחר שנה, זקופות ותמירות … צפצפות פושטיות רגילות לגמרי הוא קרא לנו. ועץ הערבה הגועלי והמטופש … וגדם הישן והרקוב הזה … שאנחנו עוד קרובי משפחה שלו נוסף לכל … אוף!"
"אוף … אוף … אוף!" התאוושש לאורך השדרה כולה.
ביום חורף אחד התעוררה סערה, עד שכל עצי היער חרקו ונאנקו. ביללה טיאטאה הרוח את השדרה, וכל הצפצפות הגאות התכופפו כקני חלף. השלג ניתז ארצה, עד שהתערבלו שמים וארץ.
"עכשיו איני יכול עוד!" אמר עץ הערבה הזקן.
אז הוא נשבר, למטה סמוך לשורש. חישוק הברזל שהקיף את ראשו עף בשיקשוק על הדרך הקפואה. הגדר התמוטטה. גינת הצמרת התפזרה לכל העברים לפני הרוח … שיח הדומדמניות וצמח התות, החוזרר והאלון הקטן, צמחי שן-הארי והסיגלית … הכל ביחד הועף משם והלאה, ואין איש יודע מה היה עליהם מאז.
השלשול שכב למטה והתפתל.
"זה לא אעבור", אמר. "שיחתכו אותי לשתים … או לשלש חתיכות. אבל זה יותר גרוע. האדמה קשה כברזל, אין חור אחד שאפשר להיכנס בו. והקור נושך בעורי הדק. היו שלום כולכם ביחד, עכשיו אני מת."
באביב שורש גדם הערבה. אבל אדון האחוזה הורה שלא יישתל במקום שום עץ חדש. מדי עוברו שם הוא סיפר למי שהיו עמו בכרכרה על עץ הערבה הזקן והמעניין שנשא גינה שלמה בראשו החלול.
ושיח ורד הכלב סיפר עליו לציפורים, ששרו על הדבר בעולם כולו. האלון לא למד כל ימיו להבין את הענין, ושיח הסמבוק אמר שהוא הבין אותו כל הזמן. השחרור נלכד בפח ונאכל.
אבל הצפצפות עודן עומדות בשדרה ומאווששות, אצילות ונעלבות.
הבלתי נראים
הסיפור מתרחש בחדר יום יומי רגיל של ילד יום יומי רגיל. החדר לא היה גדול במיוחד וכמוהו גם לא הנער. בחדר עמדה מיטת ברזל כמו שנותנים לילדים … מיטה שאי אפשר להתגלגל מתוכה ושאפשר להגדילה. חוץ מזה היו בחדר שלחן מעץ אשוח ושני כסאות שבימיהן הטובים היה מקומם בסלון. משהתדרדר מצבם, הוצאו משם ומילאו מעתה תפקידם פה.
ועוד עמדה בחדר שידת מגירות שבה היו מונחים הלבנים והמצעים של הנער, ומעליה היה מדף עם ספריו. בקיר היתה תלויה תמונה של אבא ואמא, ואמא החזיקה אותו עצמו על ברכיה. היא נהגה לומר שכילד קטן הוא היה הרבה יותר מנומס מעכשיו. זה גם התקבל מאד על הדעת, כי לילד קטן הרבה יותר קל להיות מנומס מלגדול.
כן, ועוד היתה שם קשת יורה חצים, שהיתה שבורה, וחצוצרה, שלא חסר לה מאומה, אבל שהיה אסור לנער לחצרץ בה, כי היא הרעישה יותר מדי. כמעט עוד שכחתי את המנורה הישנה והכלוב עם הציפור הקנרית קנרי, בעצם, כי קנו אותו מפני שירתו, והרי רק הזכרים שרים. הוא עמד מעבר לחדר בחלון, ומחוץ לחלון עמד בית אחורי בעל קירות גבוהים אפורים ומכוערים.
פעמים רבות הרהר הנער באי הצדק שבהחזקת ציפור כלואה בכלוב. אבל אם הוא ישחרר את הקנרי שלו, הלא ינקרוהו הציפורים האחרים. אם רצה באמת לעשות לו טובה, חשב הנער, היה צריך לנסוע אתו לאיים הקנריים, אבל לזה למרבה הצער לא היה לו די כסף. כי הוא קיבל בשבוע רק עשרים פרוטות דמי כיס, ומזה עוד היה עליו לקנות חרטים ועפרונות. ואמנם הוא גם קיבל עשר פרוטות על כל "מצוין" שבתעודות בית הספר. אבל זה נפל בחלקו לעתים רחוקות למדי. פשוט היה זה נער יום יומי רגיל לגמרי.
עכשיו הוא שכב במיטתו והיה חולה. מזה ימים רבים הוא לא היה בבית הספר, וגם לא נראה הדבר כאילו בקרוב יחזור ללכת לשם, כי בגדיו לא היו תלויים בחדר. זה גם ניכר בפניו הרזים, וידיו, שהיו מונחות על השמיכה, היו דקות וחיוורות ונקיות כמו שלא היו לפני כן מעולם.
ולא היה זה נס שהנער היה כל כך רזה ודקיק, שכן הוא לא קיבל שום מאכל לבד מהחלב שעמד בצד מיטתו, וחוץ ממנו תרופה ירוקה וגועלית שאך בקושי יכול לבולעה, כל כך גועלית היתה. ממנה הוא קיבל מלוא הכף אחת לכל שעתיים, וחלב הותר לו לשתות כמה שהתחשק לו. אבל כמעט אף פעם לא התחשק לו, ומזה היו הרופא והאם בלתי מרוצים ביותר.
כעת נכנסה האם אל החדר והביאה עציץ ובו פלרגוניום גדול ונהדר בצבע אדום זוהר.
"נכון שהוא יפה?" שאלה. "קניתי אותו בשוק, והוא יהיה שייך לך ויספר לך שעכשיו יגיע עוד מעט האביב. זה היה הכי יפה והכי גדול. אתה רוצה עוד משהו?"
"מותר שגם הציפור תעמוד פה?"
"כן, זה מותר."
והיא העמידה את הכלוב על יד הפלרגוניום, וכשראה הקנרי את הפרח האדום והיפה, הוא נתן קולו בשיר, כי גם הוא הרגיש שהאביב מתקרב.
אז חייך הנער חיוך קטנטן. אמו ליטפה אותו והלכה למטבח. היה עליה לדאוג שארוחת הצהריים תהיה מוכנה כשיגיע האב הביתה.
וכשהוא בא, הוא נכנס מיד אצל בנו. אבל אז ישבו ההורים בחדר האחר. הנער שמע את שקשוק הצלחות והסכו"ם. הוא חשב לשאול אותם מה הם אוכלים, אבל ויתר על זה, מפני שהיה יותר מדי עייף. חלפו שעות הצהריים, והרופא הגיע.
הוא התישב על קצה המיטה וחקר את הילד. אביו ואמו עמדו לידו עצובי סבר, והנער ענה ככל שיכול. אבל לשאלות רבות לא ידע להשיב.
"נו, הולך לא רע", אמר הרופא. זאת בהחלט לא היתה דעתו, אבל משהו הרי חייב היה להגיד.
"אבל את הציפור הקנרית אנחנו צריכים להוציא מהחדר, וגם הפלרגוניום אסור שיעמוד פה", המשיך הרופא.
"אז יבכה הילד שלנו", אמרה האם.
"לא לא, לא להוציא את הציפור!" קרא הנער בהחלטיות. "וגם הפרח יישאר פה. הרי רק עכשיו קיבלתי אותו."
"נו, מצדי", אמר הרופא. "שיישארו פה." עם זה הוא יצא. אבל הילד שמע היטב, שבצאתו מהבית הוא אמר להורים שיוציאו את הציפור והפרח בכל זאת, כשישן החולה. ולכן הוא החליט שלא להירדם בכלל.
עתה ירד הערב. בחדר האוכל לא היה איש, אבל הדלת לסלון שבו ישבו ההורים עמדה פתוחה. הדלת האחרת מחדר האוכל הוליכה אל חדר השינה ונשארה בלילה פתוחה כדי חריץ, מאז חלה הנער, כדי שיוכלו ההורים לשמוע מיד כשהוא קורא להם. היה לו גם פעמון קטן לצלצל בו. בתחילה זה שיעשע אותו מאד, אבל עכשיו הוא איבד את הענין בו.
מעט יותר מאוחר יצאו ההורים שוב אל חדר האוכל ואכלו ארוחת ערב. כשסיימו, משכה האם את הוילונות לפני החלון, ניערה וסידרה את מיטה בנה והכינה הכל ללילה. היא הדליקה את המנורה הישנה והנמיכה את הפתילה. אז היא אמרה לילה טוב, וגם האב נכנס ואיחל לו לילה טוב, ואמר שכעת עליו לישון.
ידיו על השמיכה, הוא שכב ללא ניע ובהה בפלרגוניום. באפלולית הוא נראה לו גדול ומוזר ביותר. עליו היו שונים לגמרי מביום, וגם היו לו כל כך רבים. אז הוא הביט בכלוב שבו ישב הקנרי על המוט. בדרך כלל נפרשה בלילה מטפחת על הכלוב, אבל הנער ביקש שלא לשימה. ובקשה זו ניתנה לו, ככל מבוקשו בימים האלה שהיה חולה. שעה ארוכה שכב ככה.
הוא שמע איך אביו ואמו עוברים לחדר השינה. הם פסעו על בהונותיהם דרך חדר האוכל. האב נעצר על מפתן הדלת, אבל האם קרבה אל מיטתו ורכנה עליו. הוא שכב בעיניים עצומות.
"הוא ישן", היא לחשה בכיוון האב.
אז היא חזרה בלאט ולקחה את הכלוב והפלרגוניום. אבל אז נשא החולה הקטן את עיניו ואמר:
"הלא הבטחת לי שהם יוכלו להישאר פה."
"כן כן, ילדי. אבל הרי שמעת שהרופא רוצה שנוציא אותם."
"אבל את הבטחת!"
"תשאירי אותם", התערב האב. "זה לא יכול להזיק לו."
אז הם חייכו אליו חיוכים מעודדים. שינסה לישון עכשיו. הם יצאו. הוא שמע אותם עוד זמן מה מזיזים חפצים בחדר השינה. פס של אור נמשך דרך ריצפת חדר האוכל עד לדלת שלו. מעט אחר כך הם כיבו את האור. הפס המואר נעלם, ונעשה שקט. פתאום שמע הנער קול:
"אם רק אעבור חי את הלילה … אעבור את הלילה …"
הנער הרים ראשו מעל הכרית והאזין, אך לא שמע עוד מאומה. במאמץ גדול הוא נשען על מרפקיו והביט סביבו. החדר היה ריק. שם עמד כלוב הציפור ובצידו הפלרגוניום. שם היה הצילום עם אבא, אמא והנער עצמו … על תיבת המגירות מעבר שכבו המקראה האנגלית … וספר ההיסטוריה והגיאוגראפיה … והקשת והחצוצרה.
לא היה שם אף אחד. ואף על פי כן הוא היה משוכנע לגמרי שמישהו דיבר שם. הוא חזר לשכב, מפני שלא יכול עוד להחזיק עצמו יושב, ושכב ככה זמן מה.
אז אמר הקול שוב:
"אם רק אעבור חי את הלילה … אעבור את הלילה …"
הנער אחז בפעמון.
רגע אחר כך עמדה האם, בכתונת לילה ויחפה, ליד מיטתו.
"מה יש לך, נערי?"
"אימא … אני מפחד … מישהו מדבר פה בחדר."
"אין פה אף אחד, בן." ידה החליקה על מצחו המיוזע. "זה החום. או אולי חלמת. אין פה אף אחד חוץ ממך וממני והציפור הקטנה שלך. האוציא אותה החוצה?"
"לא, לא!"
היא ישבה אצלו עוד זמן מה ודיברה על נפשו, עד שהוא נרגע. אז היא גם הגביהה את המנורה, כדי שיוכל לראות יותר טוב את סביבתו, אם שוב יפול עליו פחד, ויצאה. הוא שתק רק מפני שהרגיש שאין טעם לדבר על זה עם אמא. היא לא הבינה אותו. טוב שלפחות הקנרי היה בחדר. אילו זה רק רצה להתעורר!
אבל הציפור ישנה ולא זעה, והפלרגוניום נראה ממש מפחיד עם כל עירבוביית העלים שלו.
עכשיו חזר שוב הקול:
"טוב שהיא יצאה, שאם לא כן הייתי צריך לדאוג גם לה", אמר הקול. "אבל הטיפשה הזאת הגבירה את בעירת המנורה. הלואי שהיתה פותחת במקום זה את החלון. אם רק אעבור את הלילה הזה חי …"
"מי מדבר שם?" קרא הנער.
קולו רעד מפחד. הוא רצה שוב לצלצל לאמו, אבל לא הצליח להניע את ידו, כל כך פחד. הוא ניסה להזדקף, אבל לא יכול, והביט סביבו ככל שיכול מבלי להרים ראשו.
"מי זה מדבר שם?" שאל שוב. "מי נמצא פה בחדר? שיגיד, או שאני אצלצל, ואז יבוא אבא עם המקל הגדול שלו."
"זה לא היה נעים ביותר אם הוא היה בא", אמר הקול. "לא בגלל המקל. מזה אינני פוחד. אבל יש פה כבר בין כה וכה יותר מדי יצורים. אם יבוא אביך, עליך לבקשו שיפתח מעט את החלון."
"מי אתה?" שאל החולה. "אני מפחד ממך. אני לא יכול לראות אותך."
"אותי אף אחד לא יכול לראות", ענה הקול. "אני בלתי נראה. אני האויר."
"מי אתה?" שאל קול אחר, שהיה גס יותר מהראשון. "אתה האויר? אתה מקשקש שטויות, במיץ עגבניות. אם מישהו הוא האויר, זה אני, הייתי אומר."
הנער קיפל את ידיו ולא ידע נפשו מרוב פחד.
"אל תשית לבך למה שהוא אומר, נערי", אמר כעת הקול הראשון. "שמי הוא חמצן, ואני הנני החלק החשוב ביותר של האויר, והיחיד שאתה זקוק לו."
"רברבן מתנפח!" גידף הקול היותר גס. "תשמע פעם, בחור יקר … שמי חנקן, ואני מהווה ארבע חמישיות מהאויר. אתה שומע … ארבע חמישיות! החמצן לעומת זה הוא רק חמישית אחת עלובה ומגוחכת. כרגע אין כאן אפילו חמישית אחת של חמצן, ומחר הבבוקר, יש לשער, בכלל לא כלום."
"בדיוק מזה אני חושש!" קרא החמצן. "איזה טיפוס הוא זה החנקן, הרי זה אתה יכול לשמוע כבר מתוך שמו, נערי. אילו היה הוא לבדו בחדר, היית צריך למות."
"איך אתה יכול למכור לילד כאלה בדיות?" התרתח החנקן. "הרי אינו יכול בכלל להתקיים בלעדי. הוא מקבל אותי עם כל מה שהוא אוכל ושותה. כל נגיסה שהוא דוחף לפיו מלאה בחנקן."
"אוי, תפסיק!" החזיר לו החמצן. "מהאויר על כל פנים איננו קולט אותך. ואם אינו מקבל חמצן, אתה חונק אותו. אם יש לו שכל, הוא מצלצל לאמא שלו ומבקש אותה לפתוח חלון. הלילה עוד ארוך, וישנן עוד בריות כאן בחדר חוץ ממנו, שגם הן צריכות חמצן."
"מה? מי עוד פה?" שאל הנער.
"הפלרגוניום, הציפור הקנרית והמנורה", הסביר החמצן.
"אני לא מבין מכל זה הברה אחת", אמר החולה. "מה אעשה? אני חולה, ואני כל כך מפחד."
"אין בך די חנקן", השכילו החנקן. "לכן אתה מוג לב כזה."
"כשאני בריא, אני לא מפחד", הטיח הנער. "אתה יכול לשאול את פראנץ. הוא גדול ממני בשלש שנים, ובהפסקה האחרונה נתתי לו סתירת לחי מצלצלת. אבל אתכם אני לא יכול לראות, ובגלל זה אני מפחד."
"בצורה נראית אני ידוע רק למלומדים", אמר החמצן. "אבל חכה רגע … יש לך אולר?"
"בטח! אולר הכי טוב, עם ארבעה להבים. הוא בכיס המכנסיים שלי, אבל אני לא יודע איפה המכנסיים."
"האין אחד הלהבים חלוד?" שאל החמצן.
"אתה טיפש, או מה?" ענה הילד. "אתה חושב שאני מזניח ככה את האולר שלי? פראנץ, השלומפר הזה, יש לו תמיד חלודה על הסכין. אפילו שהוא הראש בכיתה שלו, הוא נוד נפוח בסך הכל, וחוץ מזה הוא גם מלשין."
"אינני מכיר אותו", הסתייג החמצן. "אבל תראה, החלודה הזאת בסכין של פראנץ … זה אני."
"אז אתה לא אויר, כמו שאמרת, כי הרי חלודה באה ממים."
"זה נכון, אבל אני נמצא גם במים, וכשמים מגיעים לברזל, אני רץ בין רגע ונדבק לברזל. אז אני נעשה חלודה."
"מוטב שתאמר גלויות מה אתה עושה", התערב החנקן. "אתה שורף את הברזל. כן כן, זה מה שאתה עושה. ואתה שורף גם את הילד. כשאתה שורף את הסכין אתה נעשה חלודה, וכשאתה שורף את הילד, אתה נעשה דו חתמוצת הפחמן! היי … פססט … דו חתמוצת הפחמן, את פה?"
"הנני", לחש קול שלישי, שהיה דקיק וחלשלוש. "באמת כבר זמן רב לא היה לי כל כך טוב כמו הלילה. נדמה לי שאני מתעבה והולכת כל הזמן."
"אכן זה מה שקורה", אמר החמצן. "ואם יש לנער שכל, הוא מצלצל עכשיו מיד ומבקש לפתוח את החלון. שאם לא כן, תכבה בסוף המנורה, והנער, הפלרגוניום והציפור הקנרית ימותו."
אז לקח הנער את הפעמון וצלצל כאחוז טירוף. אימו נכנסה. היא נבהלה, כשראתה את לחייו הלוהטות ועיניו הנוצצות של הילד.
"אמא, אמא!" אמר, ואז מרוב בהלה לא יכול להוציא עוד הגה.
"שוב אתה מרגיש כל כך רע, מיסכן שלי?" היא ליטפה את לחייו. "שוב יש מישהו בחדר שמדבר?"
הנער החזיק ידה בחזקה. "יש כל כך רבים פה, אמא! רק תשמרי לי את הסכין שלי בזמן שאני חולה, שלא יחליד, טוב, אמא?"
"ודאי ודאי אשמור לך עליו. רק אל תטריד את עצמך בענין הזה."
"ועוד מבקש החמצן מאד שתפתחי את החלון. שאם לא זה הוא חושש שהוא לא יעבור את הלילה בחיים שלו."
אמו הנידה ראשה, הרגיעה את בנה ועטפה אותו בשמיכה. היא ראתה שחומו גבוה ומפנטז. אז עמד אביו בפתח הדלת. "הוא מדבר בלי קשר", אמרה האם. "אני לא מבינה אף מלה ממה שהוא אומר."
"אבא!" קרא הנער. "תפתח מהר את החלון, שאם לא החמצן לא יוכל לעבור בחיים את הלילה. פה יש יותר מדי חנקן, וגם עוד נמצאת דו חתמוצת הפחמן. אני לא יודע מי זאת דו חתמוצת הפחמן, אבל זה בטוח שהמנורה תכבה ואנחנו ניחנק כולנו אם לא תפתח את החלון."
"הוא מפנטז על משהו שהוא למד בבית הספר", אמר האב.
אז נתנה אמא לנער אבקת הרגעה, ואבא ניגש לחלון ומשך הצידה את הוילון.
"אסור לי לפתוח את החלון, בן. על זה היה הרופא כועס מאד, כי בחוץ עדיין כל כך קר."
החולה ביקש עוד הפעם לפתוח את החלון. אז התישבו ההורים על קצה מיטתו, ליטפו את לחייו ודיברו על לבו. הוא לא אמר עוד מלה ונכסף להיותר שוב לבדו בחדר, כי הוא רצה להמשיך לדבר עם החמצן. לכן הוא עצם את עיניו והעמיד פני ישן. אחרי שהאזינו זמן מה לנשימותיו הסדירות, הם האמינו שנרדם, ויצאו.
"חמצן", אמר מעט אחר כך הנער, "אתה עוד שם?"
"כן", באה תשובה קלושה. "אם לא הייתי פה, היה מצבך ומצב כולכם חמור באמת. אבל לא טוב לי, בהחלט לא."
"גם החנקן עדיין פה?"
"הנה אני!"
"ודו חתמוצת הפחמן?"
"אין שוה הטורח לדבר עלי", אמרה בקול קטן ודק דו חתמוצת הפחמן. "אני בלתי נחשבת יותר מדי."
"את רעה יותר מהחנקן", הכריז החמצן ברוגז. "אני חייב להגיד לך את זה, אף על פי שאת ילדתי שלי. אילו אך האיר היום בקרוב! כשרק תבוא השמש, ישתה הפלרגוניום דו חתמוצת הפחמן כמה שרק יוכל להשיג."
הנער שכב והאזין ולא אמר דבר. לחייו להטו כאש. ממצחו נטפה הזיעה, ועיניו היו פעורות מחום. גם צמא היה. הוא הושיט ידו לכוס החלב ושתה מעט. אבל פחד לא פחד עוד. נדמה לו שהחפצים מקבלים קולות, כמו באגדות. הוא חשב שהחמצן, החנקן ודו חתמוצת הפחמן הם שלשה נסיכים מכושפים הו, אילו אך ידע את המילה הגואלת, היה מחזיר להם את צורתם האמיתית! מה נפלא היה זה, אם ישבו כאן בבוקר שלשה נסיכים הדורים, ואבא, אמא ועוד הרופא ייכנסו לחדר ויראו אותם …
כיון שמחשבות כאלה העסיקוהו, הוא לא התפלא כלל, כשהתעורר הקנרי, ניתר שלש פעמים ממוט אל מוט ואמר: "הוך! איזה אויר גרוע פה!"
כך היתה גם דעת הפלרגוניום.
אהא! חשב הנער. אלה גם כן מכושפים. עכשיו מתחיל להיות כאן שמח! אבל בינתיים לא אמר כלום, שמא יבהיל את השנים, אלא רק סובב את ראשו, הביט אליהם ושמח לקראת מה שיתרחש עכשיו.
אבל מה שהתרחש לא בא כמו שציפה. המנורה פתאום ציקצקה קלות בלשון האש שלה ואמרה:
"כן, כבר מזמן גילגלתי מחשבות על זה, כשעמדתי פה ונימנמתי קצת. זה רק משונה שהנער לא מרגיש מזה כלום. הלא בני האדם הם בדרך כלל הראשונים שמקימים צעקות רמות כשמשהו לא בסדר עם האויר."
"נערים אינם ממש בני אדם", הסביר הקנרי. "לפחות לא מבחינה זו. הם מסוגלים לסבול אויר רע עד להחריד."
"לא כשהם חולים", קבע הפלרגוניום. "והנער הזה חולה. זה אני יודע בבירור. אמו אמרה את זה בשוק לאשה שממנה היא קנתה אותי."
"כאילו אני לא יודע שהוא חולה?" נעלב הקנרי … "אני, בבת עינו? הרופא אמר שצריך להוציא אותי, אבל הנער התנגד בתוקף, ולכן נשארתי. וגם רצו לכסות אותי כל ערב במטפחת שחורה איומה, אבל הוא ביקש שלא לעשות את זה, כדי שיוכל לראות אותי. אם אני לא הייתי יודע מה מצב הנער, מי ידע?"
"אני!" קראה המנורה. "הפלרגוניום הגיע רק אתמול ומכיר רק את הפיטפוטים שהוא שמע בשוק. הקנרי גם כן נמצא פה רק מיום ההולדת האחרון של הילד, אבל אני הייתי פה מההתחלה. ועכשיו אני עומדת פה דלוקה לילה אחרי לילה וצריכה לבעור עד הבוקר, אמנם רק במחצית להבה."
"זה בדיוק האסון", אמר החמצן.
"אתה מי אתה?" שאלה המנורה. "אני לא יכולה לראות אותך."
"זה את לא יכולה, בודאי. ואף על פי כן אין את יכולה להתקיים בלעדי. אני החמצן. אני הוא האויר."
"כן אם אתה האויר, אז אני צריכה אותך כמו נפט, פתילה וגפרור."
"הוא משקר! הוא משקר!" צוח החנקן. "הוא רק חמישית מיסכנה אחת מהאויר. אני הוא האויר. חנקן שמי, ותתביישו לכם שאתם לא מכירים אותי!"
"אז למי אני אאמין עכשיו?" שאלה המנורה. "זה דיבר שם אחרון יש לו שם גועלי, ואני לא יכולה לתאר לעצמי שאני צריכה אותו."
"באמת אינך זקוקה לו", הטעים החמצן. "ובעוד את מדברת חולף הזמן, והסוף יהיה רע. פה בפנים נוצרת בכל רגע יותר דו חתמוצת הפחמן, והיא רעה עוד הרבה יותר מהחנקן."
"נכון מאד", מהר החנקן להתערב. "החמצן רק שוכח לספר שהוא עצמו מיצר את דו חתמוצת הפחמן, … בדיוק כמו המנורה והפלרגוניום והציפור הקנרית והילד החולה."
"מובן מאליו שאני עושה את זה", אמר החמצן. "אני עושה שהמנורה תבער ושהאחרים ינשמו. אם אני חסר, מקיץ עליהם הקץ. ודו חתמוצת הפחמן המתועבת שייכת להם בדיוק כמו שהיא שייכת לי."
"למה אתה קורא לי מתועבת?" שאלה דו חתמוצת הפחמן. "יש לי התפקיד שלי בעולם בדיוק כמו שיש לך. שאל את הפלרגוניום! היא שותה אותי כל היום כולו מתוך האויר. אינו יכול בכלל להתקיים בלדעי. הוא ממש חי ממני. כן כן, פלרגוניום יקר. ברגע שיאיר היום, אתה שותה דו חתמוצת הפחמן וממשיל לעשות כך עד שמחשיך הלילה. ואותו דבר עושים כל הצמחים הירוקים שבעולם, מהאלון האדיר ועד גבעול העשב השפל. כולם שותים דו חתמוצת הפחמן כמטורפים, וכולם פולטים חמצן לאויר. הגלל זה רענן כל כך האויר ביער."
"השומעים אתם! אני עושה שהאויר רענן", עלץ החמצן.
"כן, אבל אותי הם שותים", חזרה והדגישה דו חתמוצת הפחמן.
"וממני הם בנויים! … ממני!" קרא החנקן.
"פיפ", עשה הקנרי, "מזה אני לא מחכים ביותר. אני כל כך עצוב."
"גם אני לא מרגיש טוב", הודיע הפלרגוניום. "מה נעשה?"
"אני כבר לא מבינה כלום", התלוננה המנורה. "אני רק מרגישה שהאויר הולך ורע. אני מבליחה … אני כבה …"
"עדיין לא", הפסיקה החמצן. "אבל זה יבוא. כל מה שסיפרו החנקן ודו חתמוצת הפחמן, יהיה זה איך שיהיה. אין לזה קשר לעצם הענין. החדר הזה קטן, ואני הנני רק חמישית מהאויר, כמו ששמעתם. המנורה לא יכולה לבעור בלעדי, אתם לא יכולים לנשום בלעדי. ככל שצריכים אותי יותר יצורים, כך אני נגמר יותר מהר. לכן רצה הרופא להוציא את הציפור הקנרית וגם את הפלרגוניום. ולכן זה היה טפשי מצד האמא של הילד להגביר את אור המנורה. באמת לא נשאר עוד מה לעשות אלא לצלצל לה, כדי שהיא תבוא ותפתח את החלון. שם בחוץ יש הרבה חמצן. פה בפנים נותר רק מעט, וכשזה נגמר, אתם נחנקים. זהו זה!"
הנער שכב ללא תנועה והאזין ובהה. עתה לא עוד האמין באגדה. הוא נשם בכבדות, לעיניו באו דמעות, בראותו אך תלתה הציפור הקנרית את ראשה ועלי הפלרגוניום רפו והלכו, בעוד המנורה הישנה הבליחה והשתעלה.
"איני רוצה למות!" יילל הקנרי. "לו אך יכולתי להתקרב שוב לחלון! שם היה האויר הרבה יותר טוב. אילו יכולתי לצאת מהכלוב ולפרוץ לי מעבר דרך השמשה!"
"אני מעדיף למות ולא להיפרד מהקנרי שלי", אמר הנער ושלח אליו מבט אוהב.
"אני לא רוצה להיחנק!" הכריז הפלרגוניום. "אני עוד צעיר ויש לי פרחים אדומים נפלאים כל כך. כל כך שמחתי הבוקר, כשעמדתי בשוק, למרות שלא היה שם מרחוק יפה כמו בחממה של הגנן שבה גדלתי … אבל אני לא רוצה להיחנק … לא רוצה."
"להיחנק?" אמרה המנורה. "זה כנראה אותו דבר כמו להיכבות? אז באמת נחנקתי פעמים רבות בימי חלדי, כרגיל פעם אחת ביום. זה באמת לא כל כך מסוכן. פשוט נדלקים אחר כך שוב …"
"גם בן אדם אפשר להדליק מחדש, אחרי שהוא כבה?" התענין הנער.
"לא", השכילו החמצן. "אם בן אדם כבה, איננו קיים עוד. אז הוא מת. וכך הוא בדיוק עם הפלרגוניום והציפור הקנרית."
הנער הושיט ידו לעבר הפעמון. היד נתקלה בו, והפעמון נפל על הרצפה והתגלגל תחת המיטה. אמנם רעש זה עשה, אבל איש לא שמע אותו. עת ארוכה האזין הנער, אבל איש לא בא. הוא רצה לקרוא לעזרה, אבל מרוב פחד לא יצא ממנו הגה. והאויר בחדר נעשה יותר ויותר מחניק.
"מה קורה איתנו עכשיו?" שאל הנער.
"עכשיו אנחנו נחנקים", ענה החמצן.
"בלאף, בלאף", עשתה המנורה.
"פיפ!" צעק הקנרי.
והפלרגוניום הפיץ ריח מתוק כמו שלא הדיף אותו לפניו שום פלרגוניום בעולם, לפי שחשב שבקרוב יבוא סופו.
אבל הנער שכב וחשב בלבו שהוא לא רצה להיחנק. הלא כבר לא יכלו עוד לארוך הימים, והכל יוריק. לסוף מאי היה מתוכנן הטיול של בית הספר אל היער, ובזה הוא רצה להשתתף. התרמיל מלא כריכים. ועם בקבוק מיץ! ועם כתר שלם בכיסו! ואז הם ישחקו שודדים … הוא רצה להיות ראש הכנופיה … ראש השודדים!
על רגליו הדקות היחפות הוא עמד רועד על הרצפה. בידו האחת הוא נתמך בשלחן ובאחרת במיטתו … ואז בכסא אחד … ובתיבת המגירות … ואז הוא עמד ליד החלון.
הוא לא הצליח לסובב את הידית. שוב ושוב ניסה וכמעט התמוטט, כל כך רעוע עמד על ברכיו. אז ניפץ באגרוף קפוץ את שמשת החלון. הוא שמע את פיצפוץ הזכוכית וצלצול השברים בחצר למטה. והוא ראה את הדם על ידו. אבל איך הגיע בחזרה אל מיטתו ואל תחת שמיכתו, זה לא נודע לו לעולם.
"אה !" אמר הפלרגוניום.
"אה !" קרא הקנרי.
"אה !" המנורה הישנה.
"בחור כארז!" אמר החמצן.
"אכן, יש בו חנקן!" עלץ החנקן.
היה בוקר.
השמש זרחה ואור שפע לתוך החדר הקטן, כך שהמנורה הישנה נראתה עמומה ועלובה. הקנרי טירלל בחדוה. הפלרגוניום פיתח שני ניצנים חדשים ועלה ירוק אחד קטן. והנער ישן רגוע ועמוק, ידיו הדקות על הסדין שלפניו. חמצן, חנקן ודו חתמוצת הפחמן שתקו, ולכן מותר כנראה להניח שלא היה להם על מה להתלונן.
אך כשנכנסה האם וגילתה שהשמשה שבורה ושיד ילדה מדממת, היא נבהלה כמובן. היא קראה לאבי הנער, ושניהם עמדו מול המיטה, התבוננו בדאגה בבנם והאזינו לנשימתו. אבל הוא ישן רגוע ונשם נשימה עמוקה ומשוחררת.
הוא עדיין ישן, כשבא הרופא.
"בעוד שבוע יהיה בריא", אמר זה, אחרי שבדק אותו.
וכך היה באמת.
אבל הנער לא סיפר לשום אדם מה קרה לו בלילה ההוא.
ואולם בבחינה הוא קיבל בטבע את הציון הטוב ביותר.
הדודנים
סיפור על עכבר הבית, היערון, הנברן, החולדה השחורה וחולדת החוף
עכברת הבית עסקה בשקט בעניניה שלה. היא גרה בבית יערן בקצהו של יער, כך שהסביבה היתה בצד אחד יער ובצד האחר שדה. דירה נוחה ונעימה למדי היתה לה שם מאחורי ציפוי העץ בקיר חדר האוכל של היערן, בדיוק מתחת לחלון. החלון פנה אל היער, ולמטה בקיר החיצוני היה חור זעיר שהספיק בדיוק למעבר עכברת הבית, כך שיכולה היתה זו לרוץ בכל עת ליער ובחזרה לבית, אם רק חפצה בכך.
כך היו חיי עכברת הבית נוחים ומסודרים מאד; וגם עם האנשים שאצלם היא גרה היה לה טוב. ואמנם היערן היה איש נרגן, והוא נהג לצאת מעורו כל אימת ששמע את המלה 'עכבר'. אבל עתה הוא כבר היה זקן למדי, והמשטר בבית היה נתון ביד בתו. זכרונה נחרת בלב העכברה מאותה פגישה שהיתה לשתיהן פעם אחת. שכן בוקר אחד פתחה הבת את המזנון, כדי להוציא משם את צלוחית הסוכר בשביל היערן. והנה ישבה שם עכברת הבית בצלוחית הסוכר! היא שכחה את הזמן ונרדמה. וכעת נראה שהקיץ עליה הקץ.
כמובן נבהלה העכברה נורא, ובעתתה לא פגה כשהניחה העלמה את ידה על צלוחית הסוכר, כמו כדי ללוכדה.
"הנה אתה, עכבר!" אמרה. "הלא חשדתי בך שאתה מפלח מהסוכר שלי. אתה לי ברנשון כהלכה! אבל אתה לא חייב לרעוד כל כך נורא בחליפה האפורה שלך, כי אני בכלל לא חושבת להרע לך. אולי יש לך ילדים קטנים שהיו גוועים ברעב אם לא היית חוזר אליהם הביתה. אז, שחרר אשחרר אותך. אבל מצד אחר אסור לך בשום אופן לגנוב סוכר. כשתחזור לרצפה, תרוץ לחור שלך, שאני לא יודעת איפה הוא! אבל אם אמצא אותו, אשים בכל ערב חתיכה קטנה של סוכר לפני החור על הריצפה, לפני שאלך לישון. חוץ מזה אמצא את החור שדרכו הגעת אל תוך המזנון. את זה אסתום, ולבד מאלה נישאר ידידים טובים."
אחרי שנשאה בת היערן את הנאום הזה, שהיה הלא הרבה יותר יפה מהדיבורים שהעכברים זוכים בדרך כלל לשמוע מפי בני האדם, היא הניחה את העכברה המבוהלת על הרצפה ושחררה אותה. זאת טסה הישר דרך כל החדר ונעלמה בחור שמתחת לציפוי הקיר ליד החלון.
"ובכן, שם אתה גר!" קראה בת היערן. "טוב, עכשיו תראה שאקיים מאמרי."
בערב היא שמה באמת חתיכת סוכר לפני חור העכברה, וכן עשתה מעתה מדי ערב בערב בטרם תפרוש למיטתה. ובכל בוקר נמצא שהעכברה לקחה את הסוכר. אבל כששמעה בת היערן ערב אחד שריקות דקיקות מאחרי ציפוי הקיר, היא ניחשה שכנראה התברך העכברון הקטן בילדים; והחל מאותו ערב היא הניחה תמיד שתי חתיכות סוכר.
לא היתה איפוא לעכברה עילה לתלונה על האדונים שאצלם היא גרה; ואכן לא התלוננה. נוסף על כך שהנציג היחיד של גזע החתולים בבית היערן היה חתול אדום זקן וגדול שלא יכול לשמוע ולראות מזוקן. הוא שרד עוד מזמנה של אשתו המנוחה של היערן. כיון שהיא אהבה אותו כל כך, ניתן לו בבית היערן לחם חסד, אף על פי שלא היתה בו תועלת של כלום. וכיון שהחתול הזה לא סבל שום חתולים צעירים ממנו, לא היו בבית חתולים אחרים כלל, מה ששימח כמובן מאד את העכברה. פעמים רבות מאד היא חלפה בדיוק לפני אפו של החתול הזקן, מבלי שהוא הרגיש בשום דבר.
יום אחד ישבה העכברה בחוץ לפני החור שפנה אל היער. היה זה יום אוגוסט חם ונאה, והעכברה נהנתה מאד מאד מחום השמש, בפרט שהמליטה רק באחרונה שבעה עוללים טוחי עיניים; לידה כזאת אינה כמובן ענין של מה בכך, כפי שתבין כל אם. וכמו שישבה לה שם עכברת הבית, יצאה היערונית מתוך ביתה אשר תחת שרש האשור. "ינהר יומך, דודנית", אמרה עכברת הבית.
"תודה נאה לך, דודנית, וגם יומך יאיר!" השיבה היערונית.
"שמש נאה היום!" אמרה עכברת הבית.
והיערונית קראה: "שמש נאה גם לך, דודנית!"
משבירכו כך זו לזו, הן ישבו זמן מה והתבוננו זו בזו. עכברת הבית נופפה באזניה הגדולות, והיערונית, מתוך נימוס בלבד, עשתה כן גם היא; אבל אזניה לא התקרבו אפילו להיות כך כך גדולות. כנגד זה היה זנבה מצומח בשערות הרבה יותר סמיכות מזה של דודניתה.
"החיים נהדרים", אמרה אז עכברת הבית.
"האמנם כך דעתך, דודניתי?" השיבה היערונית ועשתה פרצוף, כאילו היא בדעה הפוכה לגמרי ורק יותר מדי מנומסת מכדי לאומרו ישירות.
"בהחלט, דודניתי", אמרה עכברצ הבית. "גמרתי כרגע את ענין שבעת ילדי האחרונים. ובכל ערב שמה העלמה חתיכת סוכר בשבילי לפני חורי. היערן והחתול הם כל כך זקנים עד שאינם רואים אותי בכלל כשאני עוברת בחדר. ואתמול באה גברת זקינה ששמה פטרונלה. היא כל כך פוחדת ממני כאילו היא עצמה עכבר ואני חתולה. כשהיא רואה אותי, היא צורחת ואוספת שמלותיה ומטפסת על כיסא, כמה שהיא זקנה. העלמה שנותנת לי סוכר משתעשעת מזה באופן יוצא מהכלל, ולכן אני אוהבת מאד לצאת החוצה. אבל אני אפילו לא חייבת להופיע. הבוקר ישבתי בתוך המחילה שלי, בזמן שהמשפחה היתה שותה תה. פתאום קראה העלמה: 'הנה העכבר!' ווופס! היתה הדודה פטרונלה על הכסא, אפילו שלא הייתי שם בכלל. זה נורא משעשע, את יכולה להאמין לי."
"אפשר וייתכן, דודניתי", ענתה היערונית, "ואני שמחה שמצבך כל כך טוב."
"וכי לך חיים פחות טובים?" שאלה עכברת הבית. "הרי את חיה ביער הירוק ושומעת כל היום הציפורים מציייצות! אין לך להתיירא מפני שום חתולה ושום מלכודת עכברים!"
"זה עם הציפורים נגיד שזה ככה. וזה עם החתולים גם כן. אבל אין לך לחשוב שאני חיה בגן עדן. מהציפורים אני במקום שלי למטה בין כה וכה לא יכולה לשמוע הרבה; וחוץ מזה אני חייבת להודות לך שאני לא מחבבת אותן במיוחד. יש כמה פושעים רעים ביניהן. למשל העורב והקאק. שלא נדבר על החסידה והעקב, שבשבילם יערון הוא רק חטיף קטן."
"שמעתי עליהם", אמרה עכברת הבית. "נו, לכל אחד שוט הייסורין שלו. אבל החתול לפחות נחסך ממך. זה הערמומי מכולם."
"ככה? כן, זה אפשר. אבל לנו יש פה השועל, הוא גם כן ברנש רע מאד. וחוץ מזה הדלק והבואש, אלה הם החיות צמאות הדם ביותר שאפשר להעלות בדמיון. לא לא, בסך הכל החיים של יערון אינם קלים. נו הרי אפשר שאושרך הוא ביש המזל שלי."
"איך אני צריכה להבין את זה, דודניתי? זה יצער אותי מאד."
"ובכן, את רואה, את אינך אשמה בזה. רחמנא ליצלן את היית תמיד דודנית טובה, נגד זה אני לא אומרת כלום. אבל בעצם טוב לך ככה רק מפני שאת גרה אצל אדונים כל כך זקנים. שם יש חתולה זקנה ובת נחמדה עם סוכר. אולי כבר לא היה לך כל כך טוב, אילו מת היערן ונכנס לבית מחליף צעיר יותר שאשתו אולי היתה מרחמת על הסוכר מלתת אותו לך ושילדיו אולי יציבו לך מלכודות ויציקו לך. ואולי היתה אז גם חתולה צעירה בבית שהיתה תופשת ואוכלת אותך."
"אפשר שאת צודקת", אמרה עכברת הבית. "כל שכן שאני צריכה לשמוח במזלי כל עוד הוא נופל בחלקי. אבל בכל זאת אינני מבינה איך אושרי יכול להיות ביש גדך שלך."
"את זה לא כל כך קשה להבין", ענתה היערונית. "הביטי: כיון שהיערן הוא כל כך זקן, הוא לא משגיח עוד על היער כראוי. לירות הוא כבר בכלל לא מסוגל, ואין לו בכלל מושג על מה שקורה פה בחוץ. ככה זה קורה שהשועלים, הדלקים, הבואשים והעקבים התגברו כל כך, שזה ממש סכנת חיים לצאת מהבית. כעת אילו יבוא יערן חדש וצעיר, ישתנה פשוט הכל."
"אהה! ככה! קראה עכברת הבית. "עכשיו אני מבינה! אבל תגידי, דודניתי, האין את מאמינה שהיערן הצעיר אילו ניתן הדבר בידו היה עורך ציד גם על העכברים? דומתני ששמעתי את הזקן אומר שהעכברים הם האויבים הכי גרועים של היער. והרי בודאי הוא הוא מתכוין בזה ליערונים. כי אני, ככל שאני יודעת, אני לא מזיקה ליער."
היערונית התישבה על זנבה וניענעה בעצב את ראשה.
"דודנית", אמרה, "בזה הרי את נוגעת בדיוק בנקודה הכואבת ביותר שלי."
"צר לי על כך, באמת, דודניתי", אמרה עכברת הבית. "אבל נדמה לי כאילו את בעצמך התחלת מזה."
"אכן אני התחלתי, דודנית", השיבה היערונית. "בשתיקה גם לא יתוקן הענין. הרואה את, דודנית יש כל כך הרבה רוע פה בעולם הזה, שחייבים להסתדר איתו. אבל מר וקשה זה, אם הרוע בא מתוך המשפחה."
"בהחלט זה מר, דודנית", מהרה עכברת הבית להסכים. "האמנם באמת מישהו במשפחה שלך חורש עליך רעה?"
"חורש רעה?" חזרה היערונית. "אלה שאני חושבת עליהם, רחוק בעיני שהם רוצים להרע לי. ואף על פי כן הם מזיקים לנו האחרים בהתנהגותם. קרובי משפחה, דרך אגב, הם שלך בדיוק כמו שלי."
"אבל מי הוא זה, דודניתי?" שאלה עכברת הבית. "מהרי ספרי לי! אין לי מושג קלוש למי את מתכוונת."
"אני מתכוונת לנברן", נאנחה היערונית.
"הנברן הלא הוא באמת דודננו בדמו ועצמותיו. את זה אין להכחיש. אבל נראה לי שאינו מוסיף כבוד למשפחה שלנו. הוא רעבתן יותר משמתקבל על הדעת. והזלילה המטורפת שלו מזיקה לכולנו. אומרים שהעכברים עשו את זה, וזה בעצם רק אמת. אבל מי שואל, אילו עכברים! את אולי? לא! את הרי גרה בתוך הבית. כמובן את מכרסמת בשר מעושן ולחם וגבינה ישנה ומה שעוד נקלע לך לפני השיניים. זה כמובן משהו אחר. כי לחיות חייבים, והא להים יודע איך נוהגים בענין זה בני האדם, איך שהם משיגים לעתים קרובות את לחם חוקם אילו היו בודקים את זה פעם מקרוב."
"מה שאת אומרת, זה בודאי נכון", אמרה עכברת הבית. "חשבתי כבר פעמים רבות, בזמן שנגסתי בבשר מעושן, שאם אני גנבת, אז היערן שהבשר שייך לו הוא לא פחות מרוצח. נו וחוץ מזה הרי יש להם חתולים ומלכודות עכברים וכל שאר התחבולות, כדי להתגונן; אז להם לא צריך לדאוג. עכברת בית מסכנה לעומת זאת חייבת לעמוד בלי הרף על המשמר ולשים נפשה בכפה, אם היא רוצה להגיע למזונותיה."
"בודאי!" הפסיקה אותה היערונית. "את לא אשמה בזה. אבל מי כן? אולי אני? לא! אני עוסקת בעסקי כמו שאת עוסקת בעסקיך. מובן מאליו שאני לוקחת אגוזים וזרעוני אשורים ובלוטים, כשהם נושרים. אני גם מודה שאני להוטה מאד אחרי איצטרובלים. זרעוני האשוחים הטריים הם מהדברים הכי טעימים שאני מכירה. אני מכרסמת את האיצטרובלים ואוכלת את הזרעים; ואלה אמנם אינם, כשהיערן רוצה לזרוע אותם. אבל הרי זוהי זכותי המלאה. הרי גם אני רוצה לחיות, ואשוחים באמת כבר יש מספיק. הם אינני מכחדת, שלפעמים אני גם אוכלת חתיכונת מאיזה שורש … באביב, כשהשרשים רעננים כאלה. אבל מה בכך? הרי גם היערן אוהב ירקות; על המעט הזה הוא לא צריך להצר לי את עינו."
"בהחלט", הסכימה עכברת הבית. "נגד זה אין מה לומר, דודנית. את עושה רק מה שכולנו עושים."
"על המלה הזאת אני מודה לך, דודנית", אמרה היערונית. "גם לי זה לא נראה מוגזם. וחוץ מזה כמו שבשבילך יש לו החתול ומלכודת העכברים, אם תעלה לו יותר מדי על הנשמה, ככה יש לו להגנה מפני השועל והעורב, הסמור, הדלק והחסידה ובראש כולם הינשוף והתנשמת. אין לך מושג אי זה אויב ערמומי ואכזרי זה הינשוף. אי אפשר בכלל לשמוע אותו, כשהוא מתקרב בתעופה. וגם לראות אותו אי אפשר, כי הוא יוצא רק בלילה, והצבעים שלו כהים. כל החיות האלה רואות בלילה טוב כמו שרואות בריות מהוגנות ביום. ולרשות היערן הן עומדות כולן לגמרי בחינם. החתול והמלכודת הוא חייב הרי לקנות לו בכסף, אם הוא לא מקבל אותם במקרה במתנה. אבל המשטרה שלו ביער לא עולה לו גרוש!"
"זה נכון!" קראה עכברת הבית.
"אז גם אני לא אשמה בנזק", המשיכה היערונית. "את לא ואני לא. אבל אני אגיד לך, מי אשם בזה: הדודן שלנו, הנברן! העכברים עשו את זה, אומרים. ומיהם העכברים? הנברנים. אבל במקום שהם לבדם יירדפו וייענשו, מחסלים בלי רחמים וחמלה כל מי שנקרא שם עכבר עליו. בני האדם הרי הם כל כך טיפשים, הם לא רואים את ההבדלים. אני בכלל לא יודעת מה צריך לעשות כדי לפקוח להם את העיניים."
"אבל דודניתי!" נכנסה עכברת הבית לתוך דבריה. "את בכלל לא סיפרת לי, מה בעצם עושה הנברן ועל מה מגלגלים את האשמה עלינו. והרי זה חייב להיות משהו איום, אם זה מקומם אותך כל כך."
"היערן מתקומם עוד הרבה יותר ממני", ענתה היערונית. "ואני גם לא מכחישה, שיש לו אל נכון סיבה לכך. הלא תראי קרוב מאד פה יש מדשאת יער ירוקה ונהדרת. השכם לפנות בוקר רועים שם האיילים, ובאמצע המדשאה עובר נחל שמתוכו הם שותים. זה נראה נאה מאד. אני עצמי נהניתי מזה בכמה וכמה בקרים יפים של קיץ, כשבאתי הביתה בשמחה ואושר, על שהתמזל לי להימלט מהינשופים ושאר הליסטים. היערן מעריך כל כך את המדשאה הזאת, כי משם הוא מאכיל את הסוסים שלו. הוא קוצר שם שחת, השחת הנהדר והריחני ביותר שאת יכולה לדמות בנפשך."
"אני יודעת. ראיתי בשנה שעברה איך הביאו לבית היערן שחת בעגלות גדולות."
"כן, אבל בשנה הזאת הם לא יביאו כלום. את מבינה, דודנית, לפני זמן מה התחילה המדשאה לנבול ולהצהיב. כל יום היא נעשתה יותר צהובה. שומר היער בא והודיע ליערן. באחד הימים האחרונים הם היו ביחד בשטח, כדי לבדוק את המדשאה. אז הם גילו ששרשי העשבים היו אכולים ומכורסמים. הם יכלו לגלגל את כל שכבת העלים של הדשא כמו שטיח, וזה הם גם עשו. אני עצמי ישבתי בקצה היער וצפיתי בהם. הלך הדשא והשחת והכל, וזה עשה הנברן."
"הדודן הזה שלנו בודאי נורא רעב", אמרה עכברת הבית. "או שיש לו משפחה גדולה?"
"גם וגם, דודניתי היקרה, גם וגם", אמרה היערונית. "הוא נורא רעבתן, והבית שלו תמיד מלא ילדים. נו, מה זה עניננו? זה עסק פרטי שלו! אבל אם האנשים הטיפשים מערבבים אותנו בזה ומכניסים את כולנו ביחד עם הדודן הנברן בסיר אחד ורודפים אותנו והורגים אותנו על מה שעשה הוא, אז, דודנית את מבינה אז זה נוגע לנו."
"זה נכון", אמרה עכברת הבית.
זמן מה הן ישבו בדומיה. היום העריב, ועם הדמדומים הן היו חייבות לגשת לעמלן. הקיץ כבר כל כך התקדם, עד שהיערונית כבר החלה אוגרת מזון לקראת החורף. היא לא נהגה להעביר את החורף בשינה כמו הגירית והעטלף ולא יכלה לעוף לאפריקה כמו החסידה והסנונית, ולכן היה לה למלא היטב את המזוה שלה, אם לא רצתה להתענות ברעב. וגם כבר הספיקה לאסוף מספר הגון של זרעוני אשורים. ואולם האילסרים טרם הבשילו, ואם הקדימה ללקטם לא היה בהם מאכל.
ועכברת הבית הרי נהגה לפקוד בלילות את המזוה של בית היערן. אפילו שבת היערן לא נגעה בה לרעה, היא בכל זאת לא העזה להתחצף יותר מדי, אלא חיכתה תמיד, עד שהיתה בטוחה שלא תופרע.
"כן", אמרה היערונית. "עכשיו צריך שוב לעמול כהוגן למען הפרנסה. מצבך בכל זאת יותר טוב ממצבי, כי את לא צריכה להתכונן לחורף. את יושבת במקום חם ומוגן אצל המזוה של היערן."
"כך הוא באמת", אישרה עכברת הבית. "ובחורף כמעט יש עוד יותר אוכל במזוה מבקיץ."
"ובכן להתראות, דודנית!" אמרה היערונית. "אם תפגשי את הנברן, תוכלי לספר לו מה שאמרתי; אני עומדת מאחורי זה בכל זמן, ואם תוכלי למצוא דרך להבהיר ליערן שיש הבדל בין עכבר ועכבר, אז עוד יותר טוב. את הלא קרובה לאנשים יותר מאחד כמוני."
"המתיני מעט, דודנית!" קראה עכברת הבית. "ממילא עוד לא חשוך מספיק לעבודה לעבודה שלך, ואני עצמי תמיד הולכת למזוה רק אחרי שהעלמה מסירה את כלי ארוחת הערב ושומרת השאריות במדף. חשבתי הרבה על מה שסיפרת על הנברן, ובמיוחד על מה שאמרת על הקרבה המשפחתית. כי תראי, בבית היערן זה בעצם אותו דבר."
"זה לא הייתי מנחשת", פלטה היערונית, "שהנברן יפריז בחוצפתו עד כדי כך, שיפלוש עד אליכם. על זה אני חייבת לשמוע יותר פרטים. הוא בטח בגינה שלכם?"
"לא", ענתה עכברת הבית. "זה בכלל לא הנברן. אותו אני לא מכירה, ככל שאני יודעת לא ראיתי אותו מעולם. אבל זה בודאי לא נעלם ממך שיש לנו עוד דודנית אחת גדולה, החולדה."
"שמעתי עליה, אבל לא ראיתי אותה מימי. גם זאת טיפוס כמו הנברן?"
"הרבה יותר גרועה! קודם כל, החולדה נורא גדולה כל כך. אני חושבת, כמו ארבעה עכברים שמנים ביחד. שחורה לגמרי, עם זנב ארוך ומקושקש ואזניים קטנות. שיניים גועליות יש לה ולשון ארוכה, והיא זללנית כל כך עד שאי אפשר בכלל לתאר. היא בשביל הבית שלנו מה שהנברן בשביל השדה. ולי קורה מה שקורה לך גם כן; הרבה פעמים מאשימים אותי בתעלולי הזדון שלה. תארי לך, בשנה שעברה היא נגסה באף של פועל, שישן לו את שנת הצהריים במחסן השחת. ממש חתיכה קטנה של בשר היא תלשה, כך שהיה צריך ללכת לרופא והלך ימים על ימים עם תחבושת."
"הרי זה גועל נפש! וזה בכלל לא מתאים לטבע של עכברים. הרי אנחנו לא חיות טרף. את באמת מאמינה שהבריה הזאת היא דודנית שלנו?"
"בודאי! אני יודעת; וחוץ מזה אין בכלל מקום לטעות, אם רואים את החולדה. הצורה שלה לגמרי של עכבר, גם אם היא מגושמת. אבל הינה ונשארת חרפה למשפחה. וכעת תארי לך מה קרה! הייתי בדיוק לפני המזוה. שם יש לי חור חירום אחד קטן, שאני מחכה בו אם באתי מוקדם מדי והעלמה עדיין נמצאת במטבח. אז בכוך ההוא ישבתי באותו ערב שאני רוצה לספר לך עליו, וישבתי שם כבר הרבה זמן; כי נראה שהעלמה לא רוצה ללכת משם בכלל. כי את יודעת, היא חיכתה לפועל שרכב בגלל האף שלו לרופא. כשיחזור רצו קודם כל לתת לו ארוחת ערב. בסוף הוא הגיע באמת, וכשהוא אכל ופיטפט עם העלמה, היא אמרה שהחולדות הן חיות יותר מדי גועליות, שצריך להשמיד אותן בכל דרך שאפשר להמציא, ואז היא המשיכה: 'לעומת זאת אני מחבבת את העכברים הקטנים והחמודים. פה יש אחד שאני מכירה היטב ומיודדת מאד איתו. יום אחד תפשתי את הגנב הקטן בקערת הסוכר.' הפועל שאל, אם לא הרגה העלמה את העכבר. אבל היא ענתה: 'לא, זה היה רחוק מאד מדעתי. הנחתי לו לחזור לחורו, ועכשיו אני מניחה בשבילו בכל ערב חתיכה קטנה של סוכר לפני הפתח. וכל בוקר, כשאני נכנסת לחדר האוכל, הסוכר נעלם. אבל אסור לך לספר על זה לאבא, ינס!'
וזה גם הבטיח ינס. אבל חוץ מזה הוא גילה דעתו, שעכברים וחולדות הם אותו עם משוקץ וחייבים להשמיד אותם. היערן הגיע לשם והסכים עם ינס. העלמה יכלה לומר מה שרצתה שום דבר לא עזר, ובסוף הבטיח היערן שהוא ישלח אחרי צייד חדרים אמיתי, שיפזר בשביל כולנו רעל. כל זה הלא איננו אשמתי שלי, דודניתי; החולדה המתועבת סידרה לנו את זה, כי היא נשכה באף של ינס. זה באמת לא יפה כשיש במשפחה טינופת כזאת שמלכלכת את השם הטוב שלנו."
"נכון?" התלהבה היערונית. "הרי זה גם אני אומרת. אבל איך נעמיד את בני האדם על טעותם? אני בכל אופן לא יודעת איך אפשר פעם לדבר אליהם. נו, היי שלום, דודנית, ולהתראות!"
"שלום, דודנית. להתראות!"
ועכשיו רצה היערונית לתוך היער, לאסוף מלאי מזון לחורף, ועכברת הבית רצה אל המזוה המלא של היערן …
אחרי זמן מה הגיעה מעיר הבירה תיבה ענקית עד להבהיל מלאה במצרכי מזון אל משק היערן. המלאי חייב לספיק לכל החורף, היתה דעת היערן, שהיה שייך לאסכולה הישנה ורצה לקבל הכל בבת אחת בתאריך קבוע, בדיוק כמו שהיה מהשנה הראשונה, כשהוא בא עם אשתו הצעירה אל בית היערן.
הארגז היה כל כך גדול, שהבת והפועל עם הגיעו לא ידעו כלל מה יעשו בו. להכניסו לבית לא היה אפשר, מפני שפתחי הדלתות לא היו רחבים די הצורך. בחצר בחוץ לא יכלו להשאירו, מפני שהבת לא יכלה לפרקו מיד, שכן היא היתה באמצע מלאכת שימור השזיפים. וכמובן היא היתה חייבת לפקח בעצמה על פתיחת התיבה; על אפשרות אחרת לא שייך היה לחשוב. לבד מזאת נראה כי גשם ממשמש ובא. היערן אמר, שבלילה בודאי ירד גשם, כי הוא חש אותו בכתף שמאלו. זו היתה נביאת מזג אויר שלא איכזבה מעולם.
"הלא נוכל לשים אותה באסם?" שאל הפועל. "בכלל היא תוכל להישאר שם בינתיים ולא תעמוד בדרכו של אף אחד."
כך קרה שהתיבה נגררה אל האסם. ושם היא עמדה במשך חמשה ימים בקרן זוית. אבל כבר בלילה הראשון, כשהגשם שניבאה כתיפו של היערן ניתך בזרמי עוז, התרחש דבר לא רגיל.
כי פתאום נשמע רחש מוזר מאותו קצה של התיבה שעמד בפינה, קירסום וחריקה, כאילו יש חיה בתוך התיבה. וכך אמנם היה, כפי שהתברר מעט אחר כך. כי אחרי שנמשך הקירסום זמן מה, הגיחה מתוך התיבה חולדה גדולה, שמינה וחומה.
באותו רגע ירד עליה שפך רב של סוכר, אבל היא לא נגעה בסוכר כלל; מזה כבר קיבלה די כשהיתה בפנים התיבה. לעומת זאת היא החלה מיד מכרסמת חור ברצפה. הקרשים היו במקום אחד רקובים למדי, כך שהדבר היה די קל. בזמן קצר היתה המחילה מוכנה, ומתחת לקרשים היה מקום מרווח למשפחת חולדות. אז החלה החולדה ללא דיחוי מקוששת תבן, לרפד בו קינה.
כשבערך סיימה את מלאכתה, היא עצרה וניצבה והביטה פתאום הישר לתוך פני עכברת הבית.
"מי תחת השמש את?" שאלה זו. "צורתך כשל עכבר, ואילו היית שחורה, הייתי חושבת אותך לחולדה."
"אני באמת חולדה. חולדת החוף. בימים עברו היו החולדות שחורות. עכשיו זה אופנתי להיות חום. החולדות השחורות יצאו לגמרי מהתקן והן כבר לא שוות שום דבר."
"ככה!" הרהרה עכברת הבית בקול. "ואמנם אני חיה לי פה בפינה המרוחקת הזאת ולא יודעת שום דבר מכל החידושים בחוץ בעולם הגדול. כי זאת עליך לדעת, אני עכברת הבית."
"זה יכולתי לנחש לבד", אמרה החולדה. "בעיר ראיתי הרבה מהסוג שלך. אבל מה יש לך לחפש פה באסם? חשבתי שאת צמודה למטבח ולמזוה?"
"בדרך כלל כן", השיבה עכברת הבית. "חוץ מזה מותר לי להיות בכל מקום שאני רוצה. ודרך צינור הניקוז מהמטבח אני יכולה להגיע לכאן מבלי להירטב. כי יורד גשם נורא חזק, את צריכה לדעת."
"מה זה?" קראה החולדה. "את מפחדת ממעט מים? כמה שיותר, ככה יותר טוב! אני שוחה כמו דג. פעם אפילו חציתי בעיר את הנמל בשחיה; אני בעצם בכלל לא מרגישה טוב, אם אני לא יכולה להרביץ כל יום איזו שחיה קטנה. - אני רק מקוה שיש פה איזו תעלת ביוב ראויה לשמה?"
"טפו! גועלית ונורא רחבה. אבל אני תמיד הולכת שם מסביב. גם בצינור הניקוז אני משתמשת רק כשהוא יבש. היום באתי הנה כדי ליהנות קצת מארגז המזון החדש. שמעתי את העלמה אומרת שהוא הגיע. והרי בדרך כלל תמיד דבוק שם משהו בחוץ שאפשר ללקק."
"בטח שהגיע המשלוח. אני הרי חייבת לדעת את זה, כי באתי בתוכו."
"את הגעת עם הארגז?" התפלאה העכברה.
"בטח! ישבתי על הקרקעית, כשהאנשים התחילו לארוז אותו. היה חצי חושך שם, כך שהם לא יכלו לראות אותי, ואני כמובן לא הוצאתי הגה; כי אם היו מוצאים אותי, היו הורגים אותי. ואז הם העמיסו עלי כל הערימה: סוכר, קפה, תה, קינמון, שוקולד, עמילן וכל מיני תבלינים, עד שהארגז עמד להתפקע. אז סגרו עליו את המכסה, והופ! יצאנו לרכבת."
"זה היה בודאי מסע-תענוגות!" קראה העכברה וליקקה את פיה.
"כן, אפשר להגיד שזה היה ככה", הודתה החולדה. "האוכל היה מעולה, ותמיד בהישג יד, כמו שאומרים, ולא היה צריך להתחלק עם אף אחד, ואף אחד לא בא להפריע. אבל מה שלא היה נעים, שבדיוק לפני זה התחתנתי, והילדים צריכים לצאת עוד מעט. בגלל זה הייתי מפחדת כל הדרך שהם יתפלטו לי עוד בתוך הקופסה. אבל זה הלך טוב, ויצאתי בשלום, כמו שאת רואה, בגלל שלא פרקו מיד את הארגז. נו, אפילו היו עושים את זה, הייתי מסתדרת בטח, הייתי קופצת על יד האנשים. אבל ככה כמובן יותר טוב. עכשיו סידרתי לי דירה יפה מתחת לרצפה של האסם, והילדים יכולים לבוא מתי שמתחשק להם. רוצה לראות איך אני גרה?"
"תודה רבה", אמרה העכברה. "הייתי רק רוצה קודם לטעום מעט מהסוכר הנהדר שבוקע מפה. איזו כמות!"
"תאכלי כמה שאת רוצה", עודדה אותה החולדה. "יש פה מספיק מזה. אבל חוץ מזה אני רוצה להגיד לך שאחר כך אחרי שאני אתמסד פה יהיה הכי טוב אם נישאר כל אחד לחוד. זאת אומרת: זה יכול לקרות כמובן שאני אעשה פעם טיול קטן למזוה, אם יתחשק לי בהזדמנות. אבל אני ממליצה לך מאד שלא תבואי לכאן. ובמיוחד את צריכה להיזהר ממני כשאני רעבה. אז אני לא אחראית לכלום."
"נו, לאכול הרי לא תאכלי אותי!" אמרה העכברה והוסיפה ללקק מהסוכר. "הוי אלי שבשמים, כמה זה טעים!"
"כמובן שאני אוכל אותך", ענתה החולדה. "בעיר אכלנו פעם חתולה צעירה."
"חתולה צעירה?" העכברה הפסיקה ללקק, כל כך נבהלה.
"בטח. זה פשוט לגמרי, ואף אחד מאיתנו לא קיבל מזה כאב בטן. הפחד מהחתולים מוגזם מאד. הם לא עושים כלום, אם טורפים אותם כשהם קטנים."
עכברת הבית פערה עיניה אל מול החולדה. אז היא קראה: "דודנית, את נוראה. אני פוחדת מפניך."