"זה הגיוני מאד מצידך", השיבה החולדה. "דרך אגב, אל תקראי לי דודנית. אני לא שמה על הקרבה המרוחקת, וזה רק מסבך את הענין, אם אני אוכל אותך פעם. אבל כרגע כמו שאמרתי אני שבעה ואין לך מה לפחד."
עתה ביקרה העכברה בביתה החדש של החולדה, אשר נשאה חן בעיניה, הגם שנראתה לה קצת גדולה בשביל משפחה עכברית. אחר כך היא נפרדה מהחולדה ורצה בחזרה אל הבית. אבל בלילות הבאים היא פקדה שוב ושוב את האסם וקיבלה את חלקה מתוכנה הטוב של התיבה. העכברה כירסמה והגדילה את החור עוד ועוד, כך שיצא יותר ויותר מהדברים הטעימים, וזאת תמיד באותו צד שהיה מופנה לפינה, כך שלא יכול איש לנחש מה מתרחש. והחולדה כמו העכברה זללו כהוגן. ביום הרביעי המליטה החולדה את גוריה שבעה יצורים קטנים וחמודים.
"הם כל כך חמודים כאילו הם עכברים", אמרה עכברת הבית.
"חס וחלילה!" התנגדה החולדה. "אם הם לא יהיו לחולדות מהוגנות, אני אזלול אותם מיד."
בלילה הזה לקחה העכברה חתיכה גדולה של קינמון איתה הביתה. כי היא שמעה את העלמה אומרת שעכשיו תיפתח התיבה בקרוב. ואז כמובן יקיץ הקץ על ההילולה.
"את לא פוחדת בכלל שהענין יתגלה?" היא שאלה את החולדה.
"חולדה אף פעם לא מפחדת", היתה התשובה. "שאם היתה מפחדת היא לא היתה חולדה, חביבתי."
"זה צריך להיות יפה להיות מחונן באומץ כזה. עכבר בית מפחד תמיד. שאם לא כן, אולי זה לא היה עכבר בכלל."
"יכול להיות; אבל עכשיו תלכי, הכי טוב. ואל תשכחי מה שסיכמנו: בסוף של הקופסה זה גם הסוף של הידידות וקרבת המשפחה!"
"כן כן", אמרה העכברה. "אני אשמור מרחק מפה, אבל גם את אל לך לשכוח שאת היא זאת שכירסמה את החור בארגז וכיבדה אותי בכל הדברים הטובים. אם לא היית את, הייתי לכל היותר מלקקת קצת מבחוץ, כמו שאני עושה בדרך כלל."
"טיפשונת!" קראה החולדה. "שלום!"
ביום המחרת, בשעה עשר לפני הצהריים שנים רבות לא נשכח בבית היערן המאורע הזה הלכו הבת והפועל אל האסם לפרוק את התיבה. הפועל גרר אותה מהפינה, והנה נתגלה החורבן. הכל נשפך החוצה בתערובת ססגונית: סוכר, קפה, תה, קינמון, תבלינים, קנדיס … עד בלי סוף. והכל היה מעורבב ונשחת. לא היתה שם שקית אחת שלא היה בה חור.
"פה היו חולדות", אמרה העלמה. "הענין פשוט לגמרי. פה היו חולדות!"
"פה אין עוד חולדות", החזיר לה הפועל. "לפני שבועיים הרגתי את האחרונה. חוץ מזה חסומים כל החורים בשברי זכוכית, פוזר רעל, והרעל נאכל כולו. אז מחולדות אין לך עוד מה לחשוש. אלה גמרו פה את ההצגה, זה בטוח. אני משוכנע שהעכברים הרעים, אלה שהעלמה נותנת להם בכל ערב סוכר, הם הפושעים."
"לעולם לא!" אמרה העלמה. "אי אפשר בשום אופן שהעכבר הקטן שלי הוא רשע כפוי טובה כזה."
אבל הפועל נשאר איתן בדעתו, וכשהגיע לשם היערן, הוא הסכים כמובן עם הפועל. כועסים הרי היו כל השלשה, ויותר מכולם היערן. כי הלא עכשיו היה צריך להזמין מהעיר משלוח חדש, ובעבור זה היה עליו לשלם! הוא באמת קיבל החלטה גמורה שמעתה ייעשה סדר ברצינות ויוזמן באמת צייד החדרים. הפועל מצידו הציע לרכוש חתול חדש; אבל מזה לא רצה היערן לשמוע כלל, כיון שהישן עדיין בחיים.
בינתיים הצילו מה שאפשר היה להצילו, והעלמה נשאה את הדברים אל חדר האוכל. על יד החור שבו ישבה עכברת הבית חבויה, היא קראה: "האחרים מדברים עליך רעות, עכבר חמוד קטן. ועכשיו רוצים להביא צייד חדרים מתועב, כדי לחסל אותך. אבל אני משוכנעת שזה בכלל לא היית אתה. אני כבר אראה איך אוכל לעזור לך."
באותו רגע היא הבחינה בחתיכת קינמון שהשאירה העכברה לפני חורה. העלמה הרימה אותה והתבוננה בה. אכן, היתה זו חתיכה של קינמון. וכיון שהקינמון כלה מהבית זה מכבר, היא ידעה מיד, שהעכברה למרות הכל התעסקה עם תיבת המשלוח. אז היא התעצבה מאד והחלה בוכה. החיים נראו בעיניה מכוערים מאד, אם היא לא יכלה לסמוך אפילו על העכבר החביב שלה, אשר כה היטיבה עמו.
"פוי! שתתבייש לך!" צעקה. "כמה בוגדני אתה! אבל אתה לא תקבל עוד סוכר, זה אתה יכול להאמין לי!"
אבל העכברה במחבואה היתה גם היא עצובה מאד. ראשית כל בגלל הסוכר, שלא קיבל עוד, ועוד בגלל צייד החדרים שרצו להזמינו. ולבסוף בגלל העלמה הטובה, שטעתה טעות כל כך מרה לגבי העכברה. אמנם נכון שהעכברה לקחה את הסוכר, אבל הרי היא לא כירסמה חור בתיבה! שום אדם לא יכול לדרוש מעכברה פשוטה קטנה לסרב, כשחולדה מזמינה אותה לסעודת חג כזאת. אבל הרי היא לא ידעה להתבטא בשפתה של העלמה ולא יכלה להסביר לה את הענין. לכן היא כמובן לא קיבלה עוד סוכר מעתה.
באסם מעבר לחצר שכבה בינתיים החולדה בנעימים ובנוח בקינה החם. גוריה גדלו מדי יום ביומו. מזה חודש הם כבר היו חיות גדולות ורעבתניות שעשו לאמם כבוד ונחת והשתוללו בכל מקום.
"העלמה צדקה. פה יש חולדות!" קבע ינס. "אבל מהחומות. אלה עוד הרבה יותר רעות מהשחורות, שהיו פה מקודם. אני חושב כמעט שחולדה הגיעה עם התיבה מעיר הבירה. הרי אמנם אני עוד מעולם הייתי בעיר. אבל בן דודי עבד שם, והוא אומר שיש שם המון עכברושים חומים."
"זה אולי נכון", הסכימה העלמה. "אבל אני יודעת שהכעבר הקטן שלי השתתף בזה, ולכן אינני עוד מגינה עליו וגם לא נותנת לו סוכר."
"חולדות ועכברים שניהם שרצים מסוכנים. אם מניחים להם, סופם שיקלקלו לנו את הכול."
"ביום חמישי יבוא צייד החדרים", אמר היערן. "ינס יביא אותו מתחנת הרכבת. ובאותה רכבת יגיע היערן המתמחה שיהיה העוזר שלי. אני זקן מדי עכשיו, וכבר אינני יכול לנהל את היער כמו שצריך."
אחר כך שוב חלף זמן מה, והחורף הגיע. כל הציפורים הנוהגים לנדוד כבר עפו להם; העצים עמדו קרחים בלא עלים, האדמה קפאה, ושלג ירד. היער היה לבן ונאה, ואחר כך חזר הכל והפך בוץ מכוער, כמו שזה נוהג לקרות בחורף. היערן מיעט, מאז הגיע המתמחה, לצאת אל היער. הוא ישב כרגיל בכסא הישן בעל משענות הידיים בחדר החם וסידר את ספרי החשבונות שלו והירהר בזמנים הישנים, כשהוא היה עדיין צעיר וקל רגליים ולא שאל מעולם אם חם או קר. הוא גם אהב מאד לספר על הזמנים הישנים. ואפילו אם סיפר סיפור אחד כבר כמה וכמה פעמים, לא כעסו עליו מפני כך, אלא האזינו לו בסבלנות, כיון שהוא היה כבר כל כך זקן.
ינס פנה לעבודתו, אשר בחורף היא לא היתה מיגעת במיוחד, והעלמה היתה עסוקה במטבח ובמזוה. צייד החדרים הופיע, ואחרי התעסקויות מרובות ואחרי ששילמו לו היטב, הוא נסע משם. ארבעים חולדות שחורות נשלפו באסמים ממחילותיהן ופינותיהן, אבל רק שתים חומות, שהיו צעירות ביותר, ולא שום עכברים. אבל מיד אחרי שנסע צייד החולדות מת החתול הזקן מזוקן ועצלה. הוא הוספד בעסק גדול ונקבר בחגיגיות בגינה. אבל עוד לפני שהוא היה באדמה, הביא ינס משומר היער חתולה צעירה. וחייבים היו להגיד: זאת היתה מסוג שונה מהישן!
ואמנם היערן אמר שבימי חורפו נראה החתול המנוח בדיוק ככה. ויתכן שזאת היתה אמת; כי הרי אי אפשר לשפוט את הנעורים לפי הזקנה. בטוח היה על כל פנים, שהחתולה החדשה יצאה לצייד. הפועל הציע לתת לה חלב רק בבוקר ולא מאומה לבד מזה, עד אשר תלכוד עכבר או חולדה. וכך נעשה. כל אימת שנראתה החתולה אחרי חלב הבוקר, תמיד שאלו אותה:
"איפה העכברון שלך? איפה החולדה שלך?"
ובמשך הזמן היא כל כך התרגלה לזה, עד שברגע שנשאלה רצה מיד והביאה את העכבר או החולדה, שנהגה בדיוק לתכלית זו לא לאוכלם מיד כי אם לשמור. ואז היא קיבלה בתור פרס חתיכת שומן או מה שעוד היה מיותר באותו רגע במשק הבית. אבל אם פעם אחת לא יכלה להציג חולדה או עכבר, היא גם לא קיבלה שומן. זה היה בטוח כשם ששתים ועוד שתים הם ארבע.
בת היערן הצעירה לא שתה עוד ליבה לענינים הללו, אלא הניחה לפועל למשול ולעשות. כל אימת שמבטה נתקל בחור שבחדר האוכל, היא נאנחה ואמרה:
"הוי עכבר משוקץ ומתועב, באיזו נבזות איכזבת אותי! הייתי טובה אליך ונתתי לך כל יום סוכר, ובכל זאת גנבת לי קינמון! למרות זאת הייתי שוב טובה אליך והסרתי את הרעל שצייד החדרים הניח לפני המחבוא שלך. איך אתה יכול עכשיו לרמות אותי כגמול על כך? אבל תעשה מה שאתה רוצה. אני בכל מקרה כבר לא מאמינה לך. אני גם לא אוכל לעזור לך, אם החתול החדש יתפוש אותך יום אחד. זה יצור לגמרי שונה מהישן. הוא כבר ישיג אותך, רק תשים לב! אבל בזה אתה יכול להאשים את עצמך!"
כשהיא היתה מדברת ככה וזה קרה פעמים רבות מאד , היה זה מר למדי בשביל העכברה הקטנה, שישבה מאחורי ציפוי הקיר ונאלצה לשמוע הכל מבלי שיכלה להתגונן. כל כך היתה רוצה לספר לעלמה שאיננה רשעה כל כך בכלל. כמה היתה רוצה למצוא שוב בכל בוקר חתיכת סוכר לפני החור שלה! כי הזמנים היו קשים. משהופיע צייד החדרים, היא כמעט לא העזה עוד לאכול דבר, מפחד שמא אורב בפנים רעל ערמומי. והיא לא יכלה להרשות לעצמה להיראות כמעט בשום מקום, כי בכל צעד ושעל היתה פוגשת את החתולה החדשה.
אבל העכברה לא יכלה לדבר עם העלמה. גם לאסם לא העזה לעבור, ככל שהתחשק לה להחליף פעם מילה עם הדודנית מעיר הבירה; שכן, כשפעם אחת עברה בצינור הניקוז, ישבה החתולה החדשה בקצה האחר וכחוט השערה היה בינה ובין טפריה. לכן נאלצה העכברה שלנו להסתפק בלחם צר ומצפון מנקר …
בוקר אחד יצאה העכברה מבית היערן דרך החור שפנה אל היער. היא בחרה בזמן שבו נהגה החתולה לקבל את חלב הבוקר, כך שהיתה משוחררת פחות או יותר מחשש לחייה. היא עברה כברת דרך הגונה, עד לשורש של האשור הגדול, מקום שם שידעה שנמצא קינה של הדודנית יערונית.
אז היא שרקה שלש פעמים שריקה מיוחדת, שמבינים אותה רק עכברים, ושפירושה הוא שעכבר אחד רוצה לדבר עם עכבר אחר. אחרי רגעים מספר באמת הופיעה היערונית.
"בוקר טוב, דודניתי", אמרה היערונית. "במה אני זוכה לכבוד? הלא מזמן רב לא ראיתי אותך."
"בוקר טוב, דודנית, תודה!" השיבה עכברת הבית. "לא זמן טוב עכשיו לצאת מהבית."
"לא, באמת לא, דודנית", אמרה היערונית. "גם אני מרותקת לבית שלי כמעט לגמרי; לכל היותר אני יוצאת מדי פעם לפני הפתח כדי לשאוב אויר צח או לפנות את הקליפו. תראי, פה המזבלה שלי."
לפני מחילת היערונית היתה ערימה קטנה של קליפות בלוטים ואילסרים. באנחה העיפה עליהם עכברת הבית מבט נוגה.
"כמה שכבר אכלת!" אמרה. "ולמטה במזוה שלך יש לך בודאי עוד הרבה יותר!"
"לצערי לא הרבה במיוחד", ענתה היערונית. "אשמח אם אצליח לעבור את החורף בחצאי מנות. אילו ילדי שלי היה סובל מחסור לא יכולתי לעזור לו ולו באגוז אחד. הזמנים קשים עד להחריד."
"זה נכון. בשבילי כמו בשבילך. אל תחששי שאנסה לבקש ממך נדבות. אני באה רק כדי לשוחח איתך מעט. הלא נרד לזמן מה לדירה שלך?"
היערונית חשבה רגע קט. היא לא אהבה להניח לזרים לראות שם למטה את כל האוצרות הנהדרים. לכן היא ניענעה ראשה בהחלטיות.
"לא כל כך מוקדם ביום, דודניתי", השיבה. "בעוד שעה או שעתיים תוכלי לבוא, זאת אומרת אם תעיזי אז לצאת, בגלל החתולה. אבל עכשיו למטה עוד הכל מבולגן. אני יודעת כמה מסודרים וקפדניים אתם עכברי הבית; לכן אני מתביישת להראות לך את ביתי, לפני שהכל נקי ומסודר. עוד יותר נוח לי אם תחכי עד האביב, עד אחרי שאעשה נקיון גדול."
"מצדי, מצדי", אמרה עכברת הבית. "אז נישאר איפוא פה, אף על פי שזה מקרר מאד לשבת ככה על זנב ערום בשלג. רציתי כאמור רק לשוחח עמך מעט על המשפחה. אינני יודעת אם הגיעה לאזנייך השמועה שבאו לנו דודנים מעיר הבירה?"
"לא. איך קוראים להם? הם בני חיל?"
"אני מדברת על חולדת החוף. והיא קנתה לה פה מקום כבת חיל יוצאת מהכלל. היא הגיעה בתיבת מצרכי המזון שאנחנו מקבלים בכל סתיו מהסוחר בעיר. זהו ארגז גדול מלא בדברים הטעימים ביותר שאת יכולה להעלות על דעתך. הדודנית שלנו נקלעה לשם רק במטעות, ואז היא נסעה אלינו."
"לזה באמת ייקרא נסיעה במחלקה הראשונה!" צחקה היערונית.
"נכון בהחלט", הסכימה עכברת הבית. "אני לא הייתי מתנגדת לנסוע סביב כל העולם בתוך ארגז כזה. בת הדוד ההיא שלנו היתה כלה צעירה שהיתה מצפה אז, כשהגיעה התיבה, בדיוק ללידה הראשונה שלה. היא סידרה לה מיד קן נוח באסם, וארבעה ימים אחרי כן באו הצעירים לעולם."
"ככה!" אמרה היערונית. "כן כן, ילדים יש תמיד די והותר."
"זה נכון. אבל עכשיו תשמעי פעם מה קרה לי. בהתחלה היתה הדודנית נחמדה מאד אלי, כיבדה אותי בסוכר, קינמון, קמח, קנדיס, עמילן וכל מיני דברים. נו, וכמובן קיבלתי את ההזמנה שלה ואכלתי לשובע. את לא היית עושה ככה בדיוק?"
"בודאי הייתי. לא צריך להעליב את הבריות בסירוב להצעה טובה. ואם זה בנוסף לכל גם דודנית שמארחת בסחורות שלה."
"אבל התיבה למען האמת היתה שייכת ליערן", הסתייגה עכברת הבית.
אבל היערונית היתה בדעה אחרת. "אם היינו מסתכלים על זה ככה, הרי שום דבר לא היה שייך לנו. אני חושבת אחרת. אני אומרת, זרעוני האשורים, הבלוטים והאילסרים פה בחוץ, הם שייכים לי, והמזוה בבית היערן שייך לך. לפי זה הארגז שייך לחולדה, כי היא הגיעה בתוכו. אבל עכשיו המשיכי לספר, איך התפתח הסיפור?"
"רע מאד. אז ככה ארבעה ימים עשינו לנו משתה ויום טוב. אבל ביום החמישי באו העלמה והפועל ופתחו את התיבה."
"אוי וי! זה היה קץ החגיגה, אני יכולה לתאר לעצמי."
"כך היה, דודנית", אישרה עכברת הבית. "אבל הלואי והיה רק זה! שום דבר לא נמשך בלי סוף בעולם הזה, אפילו לא תיבה עם מזללים מהעיר אף על פי שזה היה ארגז כל כך גדול. אבל כשהשנים ראו עכשיו שמישהו היה בתיבה, הם כמובן התרגזו מאד; ועלינו העכברים גילגלו את האשמה, את מבינה."
"ובעצם היתה החולדה הפושעת", אמרה היערונית. "זה היה באמת רע בשבילך."
"היה? עודנו רע! הם לא האמינו שנותרו עדיין חולדות; כי על כן הם הרגו מהן רבות, אחרי שאחת נשכה באף של ינס. ולכן היו הגנבים בודאי העכברים, את מבינה. כפי ששמעתי יותר מאוחר, העלמה הצעירה צידדה בעדי, כל זמן שיכלה, אבל היערן והפועל טענו פה אחד שעכברים וחולדות הם גזע מרעים אחד."
"כן, זוהי הצרה!" נכנסה היערונית בדברי העכברה. "בדיוק ככה הענין עם הנברן ואתי. אנחנו היערונים צריכים לכפר על חרפת המשפחה. הלא גילתה העלמה, איך התגלגל הדבר?"
"לא. בכלל, הכל הלך עמי רע ככל שיכול ללכת. ראי, הרי שמעתי אותה אומרת שרוצים עכשיו לפרק את התיבה. ועוד היה שם כל כך הרבה מהקינמון הטעים שאני כל כך אוהבת. לכן החלטתי בלילה האחרון לגרור חתיכה גדולה לתוך הדירה שלי, שיהיה לי ממה לאכול אחרי סוף החגיגה. זאת באמת עשיתי, והצלחתי להעביר את הקינמון בשלום דרך צינור הניקוז. אבל החתיכה היתה כל כך גדולה, שלא יכולתי להמשיך ולגרור אותה כולה כאחת. אז כירסמתי אותה לשני חצאים. החצי האחד הצלחתי להכניס למחילה שלי, והשני הספקתי לגרור עד הפתח, אבל פתאום נפתחה דלת; נבהלתי, שמטתי את החתיכה השניה וברחתי."
"אבל אחר כך בודאי הבאת אותה פנימה?" שאלה היערונית. "הרי היא שכבה בדיוק בפתח החור."
"אמנם. אבל תשמעי עכשיו איזה ביש מזל היה לי. כשהגעתי למטה לקן שלי, נרדמתי. אינני מבינה איך זה יכול לקרות. אבל אני תמיד נעשית ישנונית כזאת, כשאני אוכלת קינמון. ואז אני חולמת החלומות הנהדרים ביותר על שומן וכל מיני דברים טעימים. אז אני נרדמתי איפוא וישנתי וישנתי וחלמתי. כשהתעוררתי סוף סוף, כבר האיר עיצומו של יום, מה שראיתי מיד, כשהוצאתי את האף מהחור. הקינמון שכב שם. אבל העלמה היתה בחדר, כך שלא העזתי לקחת אותו משם. וכשהיא יצאה למטבח, היא השאירה את הדלת פתוחה, מה שהיא בדרך כלל לא עושה אף פעם, והלכה כל הזמן לפה ולשם. ואז התחילו האנשים לפתוח את התיבה; והעלמה נשאה את הדברים אל הארון והמזנון. אבל פתאום היא נעמדה לפני המחבוא שלי, במקום שעדיין היתה מונחת חתיכת הקינמון. אז היתה העלמה עצובה מאד על הבוגדנות שלי, כמו שהיא קראה לזה, ואמרה שלעולם לא אקבל עוד חתיכת סוכר. ומאותו יום והלאה גם באמת לא קיבלתי אף חתיכת סוכר אחת. הרי זה רע!"
"בהחלט", הסכימה היערונית. "אבל מה אפשר לעשות? את הרי לא יכולה לדבר איתה."
"לא", המשיכה עכברת הבית, "לדבר איתה אני לא יכולה. ועכשיו היה שם צייד חדרים, והובאה חתולה חדשה; היא שומרת כמו שד ממש. זה נס משמים שנמלטתי ממנה עד עכשיו. הייתי רוצה למות. הימים הטובים בבית היערן עברו ואינם, והם לא ישובו לעולם. וזה עוד יותר קשה, אחרי שקיוינו שבימי הזקנה יהיה לנו קצת נעים."
"כן רק שלא תחשבי שפה בחוץ הרבה יותר טוב", אמרה היערונית. "הגיע יערן מתמחה חדש, וזה ברנש מתועב."
"כן, הוא הגיע ביחד עם צייד החדרים. ינס הביא אותם מתחנת הרכבת."
"אבל בעוד אשר צייד החדרים חזר ונסע מפה, היערן המתמחה נשאר כאן במקום ועודנו פה וכנראה לא יסע מזה עוד לעולם. הוא הכריז מלחמת השמד נגד מכת העכברים, ובזה הוא מתכוון לנברן. זרעוני אשורים ובלוטים נאספים יותר מוקדם, רק כדי שאנחנו נמות ברעב. הוא רוצה להביא חתולים ליער, שמעתי אותו אומר. ותנשמות וינשופים רוצים להביא, כאילו אין מהם כבר די והותר. והשועלים והדלקים והעקבים והסמורים והחמוסים יזכו לחמש שנים של חסד. זאת תהיה הצגה נאה!"
"כן", נאנחה עכברת הבית. "זמנים רעים באים לכל המשפחה."
זמן מה שקעו שתיהן בהירהוריהם העגומים. זנבה העירום של עברת הבית התקרר מאד, והיערונית ייחלה שהדודנית תלך לה, כדי שהיא עצמה תוכל לחזור אל קינה החם למטה.
היא הפרה לבסוף את השתיקה: "תגידי, איך מסתדרת הדודנית מהעיר באסם מעבר לחצר? לא דיברת איתה עוד פעם?"
"לא", השיבה עכברת הבית, "זה לא. היא היתה אמנם נחמדה מאד, כשהיתה לנו אז התיבה, כן, היא אפילו הזמינה אותי לסייר בדירה שלה. אבל היא הזהירה אותי שלא אחזור עוד פעם לאסם אחר כך. היא אמרה שאני מסתכנת שהיא תאכל אותי. היא ועוד שבע חולדות חוף טרפו פעם חתולה צעירה, היא סיפרה. ויכולתי לראות בפה שלה שזה היה אמת."
"מה את אומרת!" קראה היערונית. "אבל אולי צייד החדרים או החתולה החדשה תפשו אותה?"
"לא, לה ולרוב הצאצאים שלה היה מזל. והם התרבו כל כך נורא, כמו שאומר ינס, שאי אפשר עוד להיכנס לאסם מרוב עכברושים."
"אז תראי שהם ישכחו אותך. אם רק תהיי זהירה וצנועה."
"ינס אולי ישכח אותי", השיבה עכברת הבית בעצב. "אבל העלמה לא תשכח אותי לעד ולעולם, מפני שהיא חושבת שאני רמאית. והחתולה החדשה נעצה עין בפתח המחילה שלי ואורבת ביום ובלילה. יום אחד, במוקדם או במאוחר, היא בכל זאת תטרוף אותי."
"כן, זה עצוב מאד, אבל מה אפשר לעשות?" אמרה היערונית. "הלו מי בא שם?"
עכברת הבית הסתובבה והביטה לאותו כיוון שהיערונית ראתה בו משהו. חיה שחורה קרבה במרוצה על פני השלג.
"אני בטוחה שזאת דודניתנו, החולדה השחורה!" קראה עכברת הבית. "חשבתי שלא נותר בחיים אף אחד מהסוג הזה … כן באמת, זוהי החולדה השחורה."
"שלום, דודנית!" אמרה היערונית ונסוגה לתוך מחילתה עד שהציץ רק קצה הזרבוב שלה. "ברוך בואך אל הטבע הירוק. לי יש, ככל שאני יודעת, בפעם הראשונה הכבוד לראות אותך פה בחוץ. אולי לא מעניין אותך הרבה הטבע?"
"תני לי לאכול! תני לי לאכול!" צעקה החולדה השחורה.
"צר לי עד מאד שאת רעבה", אמרה היערונית. "למרבה הצער חיסלתי זה עתה את אחרון האילסרים שלי. את יכולה לראות בעצמך: הנה הקליפה. עכברת הבית ביקרה אצלי למטה, והיא יכולה להעיד שבדירתי אין במה לתקוע שן."
בזה היא קרצה עין לעבר עכברת הבית, כדי שזו תאשר את דברי השקר שלה. אבל עכברת הבית לא גרעה עין מהחולדה השחורה, שנשכבה בשלג ופלטה אנקות מפלחות לב.
"סופך שתצטנני, דודנית", אמרה במתיקות. "מוטב שתחזרי לאסם. שם יותר חם."
"אחת היא לי מה יקרה לי", אמרה החולדה. "לא איכפת לי, למען האמת, אם אמות ככה או ככה. לאסם אלך, את אומרת? משם אני באה כרגע. שם אי אפשר לחיות בגלל חולדות החוף המשוקצות, שבאו מהעיר. הן אמנם קוראות לעצמן חולדות, אבל אני חושבת שזה בכלל לא נכון. הן בטח דגים, כי הן שוחות. ואיך הן זוללות! אני חושבת, הן משריצות כל שבוע גורים חדשים. זה גועלי."
"אכן זה מה שהוא", הסכימה היערונית. "הדודנית עכברת הבית ואנכי שוחחנו על כך לפני רגע. אבל מה אפשר לעשות, דודנית? לי מציק הנברן, מפני שמאשימים אותי בכל הרשעות שלו. לפני זמן מה סבלה עכברת הבית מזה שאת נשכת באף של הפועל ומזה שבכלל המשפחה שלך הראתה את עצמה יותר מדי. עכשיו הגיעה אחת שהיא חזקה יותר ממך, ובא תורך. חוץ מזה נראה לי שאת מספיק גדולה להעמיד את החולדה החומה במקום שלה."
"מספיק גדולה?" אמרה החולדה. "החומות גדולות יותר ממני, והן כל כך רבות. אני האחרונה במשפחה שלי. אחרי שאני אמות לא תהיינה עוד חולדות שחורות באזור שלנו. וכעת אני מתה!"
"חכי רגע, דודנית!" קראה עכברת הבית. "הבי נשוחח מעט על … אולי נוכל לעזור לך …"
אבל היה מאוחר מדי. החולדה השחורה הושיטה כל ארבעת גפיה ממנה והיתה בין רגע פגר מת.
"אוי לנו!" קוננה היערונית. "שכך היתה צריכה למות לנגד עינינו! אם עכשיו תתפוש אותך החתולה ואותי התנשמת, ואם היערן המתמחה יחסל את הנברן, המשפחה הגדולה שלנו תהיה בצרה גדולה."
"אבל הרי גם אני עדיין קיימת", אמר קול עמוק וגס מקרוב מאד.
"הוך!" פלטה עכברת הבית וקפצה משם בשיא המהירות שביכולתה. "הנה חולדת החוף." ואכן היתה שם חולדת החוף. היא ריחרחה בעווית בפגר הדודנית השחורה, מבלי לגרוע מבטה מהיערונית, שנסוגה עוד קצת יותר עמוק לתוך מחילתה.
"שלום לך, דודנית!" אמרה היערונית. "ברוך בואך לטבע הירוק! אני מקוה שהטיול יועיל לך יותר מלדודנית המשותפת השחורה שלנו. כי היא התמוטטה והיתה מיד מתה."
"דודנית פה דודנית שם", נהמה חולדת החוף. "הרי זה נשמע ממש מסוכן, איך שאתם פה ביער קוראים לכל העולם דודנים. מה היה על עכברת הבית?"
"היא רצה הביתה", אמרה היערונית. "אני חושבת שהיא קיבלה פחד ממך, מה שמפליא אותי, כיון שאת נראית כל כך טובת לב וידידותית."
"תודה! מילה טובה תמיד מתקבלת אצלי בלבביות. אני כל כך רעבה! האין לך שום דבר שבו את יכולה לכבד אותי? לא חשוב מה! אני אוכלת הכול."
"מצטערת בלי גבול", אמרה היערונית. "אני למרבה הצער יושבת בעצמי על רצפה ערומה ואצטרך להעביר את שארית החורף בצום. לעכברת הבית נתתי כמה אגוזים ולחולדה השחורה את יתר האוצר הקטן שלי. אילו הקדמת יותר, היה נשאר אולי משהו גם בשבילך."
"נראה לי שאבקר אותך בדירה שלך", אמרה חולדת החוף. "או שמא תואילי לבוא הנה ולפטפט איתי. הרי אפילו לא ראיתי אותך, וסוף סוף אנחנו דודניות."
"אהא, פתאום אנחנו דודניות?" ענתה היערונית בעוקצנות. "לפני עת קצרה לא רצית לדעת מזה. וחוץ מזה תודה רבה! החור למרבה הצער צר הרבה יותר מדי בשבילך. ואני לא אוכל להישאר עוד בחוץ היום. שמא אצטנן. מה שנוגע למראה שלי, אין לך אלא לדמות בנפשך עכבר קטן, שמן, טעים ונאה, והנה לך אני!"
"הן, מי יתן ויש לי אותך!" אמרה חולדת החוף. "הייתי טורפת אותך תיכף ומיד עם העור והשיער. אבל את ככל הנראה פיקחית מדי."
וכעת היא החלה נוגסת בחולדה השחורה המתה.
"מה?" קראה היערונית. "את אוכלת את הדודנית המתה שלך?"
"אני לא אשמה שהיא לא בחיים", ענתה חולדת החוף.
לא עבר זמן רב, והחולדה השחורה היתה אכולה כולה, על פרוותה ועורה, וחולדת החוף ליקקה את פיה. אחר כך היא רצה הביתה אל בית היערן. אבל היערונית ישבה במחבואה והרהרה.
"כן", אמרה לבסוף אל לבה. "מה בעצם אפשר לומר נגד זה? את עכברת הבית אוכלת החתולה ואותי אוכל הינשוף או השועל, והנברן נופל קרבן ליערן המתמחה. החולדה השחורה נשארה לפחות בתוך המשפחה."
הארץ וכוכב השביט
Jorden og Kometen
אספר לכם כעת סיפור משונה בהחלט.
הוא יימשך מאות אחדות של שנים, ואם יופיע בו מי מאתנו, הוא ישכב חפור וקבור הרבה לפני שהסיפור ייגמר, ובעצם עוד לפני שיתחיל המתח.
סיפורי מתרחש בחוץ, בחללו של עולם, מקום שם שטים כל הכוכבים וקר שם כל כך עד כי סוודר החורף העבה ביותר לא יועיל יותר מכותונת קצרה.
והחלל הוא כה גדול עד כי אין איש יכול לבטא גודלו במלים.
ואמנם זה בעצם לא משנה.
ואפילו היה אחד יכול לבטאו, לא היו האחרים יכולים להבינו.
שם בחוץ, בחללו של עולם, הלכה הארץ את מהלכה, כשם שעשתה זאת מזה שנים רבות, רבות ועודנה הולכת יום אחר יום. סביב השמש היא חגה ללא הפסק סביב, סביב, סביב, מישהו אחר היה בודאי כבר מזמן מסתחרר מזה.
אבל הארץ לא הסתחררה, סוף סוף היא היתה רגילה לסיבוב הזה, שהיה, דרך אגב, לא מהיר כל כך. כי הוא נמשך שנה תמימה בכל פעם, ומיד כשסיימה הקפה אחת התחילה את הבאה.
וכאילו רצתה להשתגע בכח, היא גם סובבה כל הזמן על צירה, ככלבלב הרודף אחרי זנבו.
אבל זה לא ארך לה יותר מיממה אחת, והיא עשתה את זה רק כדי שהשמש תאיר על כל צדדיה בשוה. כי באותו צד, שהיא מפנה מהשמש והלאה, שורר תמיד לילה אפל. ואילו הפנתה הארץ תמיד את אירופה, אסיה ואפריקה אל השמש, לעולם לא היו יוצאים מהמיטה באמריקה.
אכן זה בכלל לא היתה כל כך מעט, מה שהיה לארץ להשגיח עליו. והיה לה עוד יותר מזה.
כי היה לה הירח.
ואמנם הירח היה יכול להסתדר לבד במקרה הצורך. שכן לא היה לו תפקיד אחר חוץ מלהסתובב, בדיוק כמו הארץ, סביב עצמו, ונוסף על כך להקיף את הארץ, כמו שהארץ הקיפה את השמש. הוא היה הרבה יותר קטן מהארץ, ובעצם לא היה ראוי שיפטפט כנגדה. ולכן נהגה הארץ לדבר אליו כשליטה ומצווה, ואילו הירח התגרה בה תמיד בהערות עוקצניות.
אולי השנים לא היו רבים כל כך הרבה, אילולא היו הם כה קרובים זה לזה, וכל שאר הכוכבים כה רחוקים, עד שאי אפשר היה לדבר אתם. אבל מי שנגזר עליהם להתחכך יחדיו עד אין קץ, לא ייפלא אם יהיו קצת נרגנים ורגזנים.
מדי חודש בחדשו במשך כמה ימים היה הירח מלא. ואז הוא חייך בפרצופו העגול חיוך כזה מלא עליונות שמימית, שהארץ התקצפה עליו כל פעם מחדש.
"תראו איך הוא מאיר, הלוויין העלוב!" אמרה הארץ. "הוא חושב את עצמו כוכב-שבת."
הירח רק חייך, כל זמן שזה נמשך. אבל אף פעם זה לא נמשך זמן רב. בכל לילה שעבר התארכו פניו יותר ויותר, והוא נראה סובל כמו אחרי שתיה מופרזת. לבסוף הוא נעלם כליל, אלא שמיד אחרי כן הוא הציץ מחדש, צמח וגדל, עד שהיה שוב מלא.
"אתה מצליח לרוץ אתי?" שאלה הארץ.
"כמובן", השיב הירח.
"אני מקווה שאתה עומד בזמנים שלך", המשיכה הארץ. "בכל פעם שאני מקיפה את השמש, אתה מקיף אותי שלש עשרה פעמים, שתזכור את זה. שאם לא כן, משתבש האלמנך."
"אני כבר מתרוצץ מספיק זמן כדי לדעת מה אני צריך לעשות, פלאנטה כבודה זקנה!" אמר הירח, כי הוא היה בדיוק מלא, ובימים האלה נהג לדבר גדולות.
אבל היתה לו גם דרך אחרת להרגיז את הארץ. לעתים מזומנות הוא משך את המים שעל פניה ככל שיכול למשוך לצד האחד, כך שבאותו צד היתה גאות, בעוד שבצד האחר נעשו המים רדודים עד להחריד. או אז הצד האחד נשטף בהצפות ואסונות, ובצד השני נשברו הספינות על שרטונים. ובני האדם שבחלקם נפל לסבול מכך צעקו שעל כדור הארץ הדפוק הזה אי אפשר לחיות. ומזה נעלבה כמובן הארץ, שהיתה נקיה מאשמה, והיא כעסה כפליים על הירח.
"עכשיו הוא שוב מלא, החזיר", אמרה. "הייתי רק רוצה לדעת, אי זו תועלת הוא מביא בזה שהוא מתרוצץ שם ומתבטל."
בחיכוכים כגון אלה חלפה במרוצה שנה אחר שנה, והשנים מדדו את מסלוליהם הקבועים. סביבם הילכו הכוכבים האחרים, כל אחד ודאגותיו וצרותיו. ובאמצע הכל האירה לכולם השמש.
יום אחד בחודש מרץ בא-שט לו כוכב זר בחלל העולם.
לא הארץ ולא הירח ראו אותו אי פעם לפני כן, ועל כן הם פערו עיניהם לרווחה, כשהבחינו בו. הוא לא דמה לכוכבים האחרים; כי היה לו זנב ארוך וזוהר.
"אי זה מין ברנש הוא זה?" אמרה הארץ.
"כזה דבר עוד אף פעם לא ראיתי!" אמר הירח.
שניהם היו כה מופתעים, עד שכמעט עמדו מלכת. הכוכב הזר קרב והלך, והארץ החלה מפחדת שהוא יתנגש בה. כשהיה קרוב כדי קריאה, צעקה הארץ:
"הלוא! מה אתה מחפש על המסלול שלי? מי אתה? מאיפה אתה בא? לאן אתה הולך?"
"הרבה שאלות בבת אחת", העיר הכוכב הזר.
"מי אתה?" שאלה הארץ שוב.
"אני רק כוכב-שביט קטן", השיב הכוכב. "אבל מי את?"
"הלא אני הארץ. - עכשיו אתה בודאי כבר מעודכן?"
"בהחלט לא", ענה השביט. "האזור הזה של החלל זר לי לגמרי; מעולם עוד לא הייתי פה, ועוד לא עשיתי היכרות עם אף אחד מהכוכבים."
"אז הגעת לכתובת הנכונה", הצהירה הארץ ברוב חשיבות. "אין זה מהרגלי להתרברב, אך אמנם יורשה לי לומר שאני המוכשרת מכולנו."
"אי זה מזל התמזל לי!" אמר השביט. "אבל הזדרזי קצת בהרצאה שלך. אין לי זמן להשתהות."
"אנחנו טסים במהירות די יפה", העירה הארץ בנימה ידידותית. "בוא התלווה אלי להקפה אחת - מה? זה נמשך רק שנה אחת. בינתים אנחנו יכולים לשוחח בניחותא."
"פה!" דחה השביט בלעג. " לזה את קוראת מהירות יפה? אני נוהג לעוף בסגנון שונה לגמרי. הזדרזי והודיעי לי איזה מין בריות אתם פה!"
"תבטיח לי ראשית כל שתיזהר מלהתנגש אתי", אמרה הארץ.
הכוכב הזר צחק כל כך, שזנבו התפצל לשלשה חלקים.
"או הא - את מפחדת לקבל אחת על הפלנטה?" אמר, "תנוח דעתך. אני בחור קליל, חפיף ונדיף, ואם הייתי מתנגש עם בעלת-גוף כמוך, הייתי מתנפץ לאלף רסיסים וחתיכות."
"אהה!" אמרה הארץ, שעניינה התעורר. "אתה כולך רק אש? במצב הזה גם אני הייתי פעם."
"זה כנראה היה כבר מזמן?" שאל השביט באי-אמון. "נדמה לי שיש לך כובע קרח גדול על הקוטב שלך."
"אכן", אישרה הארץ, "אפילו על כל אחד מהקטבים. אבל אני חושבת שזה לא מזיק אם הראש והרגלים קרים, כל זמן ששומרים את הבטן חמה כמו שצריך."
"נו - והאש?" שאל השביט.
"היא בפנים בתוכי", ענתה הארץ. "אתה יכול לראות אותה, אם אתה רוצה."
ובלא היסוס ירקה הארץ אש מתוך כמה מהרי הגעש הגדולים ביותר שלה.
"שורו והביטו!" אמר השביט. "אז מה שהוא אמנם קיים."
"מה שהוא?" נעלבה הארץ. "כל הבטן שלי מלאה מזה, אם אתה מעונין לדעת. דוקא זה מה שעושה אותי כל כך מעניינת באופן יוצא מהכלל. אתה מבין … פעם, לפני הרבה הרבה זמן, הייתי גם אני טיפוס חפיף ועליז כזה כמוך. אבל אז לקחתי את עצמי בידים והצטופפתי בתוך עצמי. בסוף נקרשה עלי קליפה עבה, וכיום אני יכולה להבעיר רק אש-אח, בהרי הגעש שלי. אבל אש ישנה בקרבי."
"עם הקליפה, זה בודאי ענין יגע", אמר השביט.
"אמנם כן", הסכימה הארץ. "עם הזמן מתרגלים לזה. ועכשיו חיים עליה בני אדם."
"בני אדם?" הידהד אחריה השביט. "זה מהו?"
הארץ גרדה במבוכה בכיפת הקרח שעל הקוטב הצפוני, וכמה גושים ענקיים השהשתחררו וצפו בים כהרי קרח.
"ובכן", היא אמרה אז, "בעצם הם כנראה אי זה מין שרצים טפילים."
"איכס!" אמר השביט.
הארץ שתקה זמן מה ושקלה מה לומר. ואז אמרה:
"לפחות הם רוחשים וטופפים עלי ככה, שאני כמעט משתגעת לפעמים. וככל שהם מתרבים, הם נעשים יותר ויותר למטרד. הם חופרים בי מחילות לכל הכיוונים, כדי למצוא פחם ומתכות ומה שהם עוד יכולים להשתמש בו. הם מניחים מסילות ברזל ונוסעים עלי סביב סביב בקיטור, מפוצצים חורים בהרים הגדולים ביותר שלי ומותחים גשרים על פלגי המים שלי. הם אומרים בעצמם, שהם אדונים שלי."
"לי נראה, שזה לא כבוד גדול בשביל כוכב, להניח לרמשים כאלה למשול עליו", אמר השביט. "את לא יכולה להתנער מהיצורים האלה?"
"ניסיתי גם ניסיתי, יותר מפעם אחת", אמרה הארץ. "וביותר מאופן אחד. ירקתי מהרי הגעש שלי המון אש ואבנים לוהטות וקברתי תחתם ערים שלימות של בני אדם. שטפונות-סערה חוללתי הרבה פעמים והטבעתי אותם לאלפים. כשנראה לי שהם יותר מדי מתחככים בי, אני גם מתנערת ועושה רעידת אדמה."
"נו", אמר השביט, "וזה לא עוזר בכלל?"
"זה אמנם מקל מעט", השיבה הארץ. "זה כן. אבל לאורך זמן זה לא מועיל. הם נעשו יותר מדי בשבילי, אני חושבת. הייתי צריכה לעשות את זה יותר מוקדם, כשהם עוד היו מעטים ועוד לא כל כך פקחים. כל פעם אחרי שאני הטבעתי או קברתי מהם כמה אלפים, ואני מקווה שהמשפחות שלהם יגוועו מרעב ומצער, האחרים אוספים בשבילם תרומות ומנחמים ומשקמים אותם; ואחרי כמה שנים אני שוב מלאה מהם על כל גדותי כמו שהייתי לפני כן."
"דבר כזה עוד לא שמעתי מעולם", אמר השביט, "ואני לא מבין איך את סובלת את זה."
"כן - מה יש לי לעשות?" אמרה הארץ. "אני כבר לא יכולה להתגבר עליהם. הם בלשו בי מקוטב לקוטב, עד שעוד מעט לא תישאר לי פינה לעצמי. הם חישבו עלי חשבונות ומדדו מדידות ותיארו אותי מכל הזוויות והכיוונים … אחדים מהם שמים על שלחנם כדור שאמור לייצג אותי ושעליו הם יכולים לחקור אותי לדיקדוקי דיקדוקים. הם מחשבים מראש, מתי יבואו סערות וסופות ורעשים וכל זה … בקירות שלהם תלויים מכשירים שמספרים להם את זה. ומה אעשה בהם עכשיו?"
"אינני יודע", אמר השביט. "אבל זה אני יודע, אם זה הייתי אני, לא הייתי סובל את זה."
הארץ צחקה בבוז.
"פה!" אמרה. "רק אל תגדל לך צימוקים בראש. יכולה אניח לגלות לך, שבזה הרגע שאנחנו שנינו הולכים פה ומשוחחים ביחד, בני האדם שלי כבר גילו אותך. הם צופים עליך בטלסקופים שלהם ומחשבים אותך ונותנים לך שם וכותבים ספרים עליך. זאת אומרת, זה מה שעושים היותר חכמים מהם. האידיוטים פוחדים ממך ומאמינים שבאת לבשר את סוף העולם."
"מי אלה, האידיוטים?" שאל השביט.
הארץ נקשה בכיפת הקרח שלה, והאוקיינוס האטלנטי התמלא חציו בהרי קרח צפים, וגו הנוי לא ליבלב עד שבועות.
"הלוואי שלא שאלת אותי על זה", היא אמרה נבוכה.
"סליחה", אמר השביט, "אולי זה סוד משפחתי."
"לא", השיבה הארץ, "בהחלט לא. אבל עד היום הזה לא הצלחתי לגלות מי אלה בעצם, האידיוטים. שהם קיימים - זה אני יודעת. יש אפילו הרבה מהם. אבל לא כל כך קל להכיר אותם במבט ראשון. ממה שבני האדם אומרים בעצמם, אין לדעת. כי כל אחד מהם חושב שהוא עצמו חכם וכל האחרים אידיוטים."
"אז בטח הם כולם אידיוטים", אמר השביט.
אבל כעת הרגישה הארץ נעלבת בשם בני האדם שלה. עלתה בה המחשבה, שהיא היתה כנראה בכל זאת יותר מדי גלויה עם הכוכב הזר הזה, שעליו בעצם היא לא ידעה שום דבר, מה עוד שהוא עצמו הודיע שהוא טיפוס חפיף ונדיף. לכן היא שיוותה לדיבורה נימה כבודה וחשובה, כשהשיבה:
"כלל וכלל לא, ידידי כוכב השביט. כלל וכלל לא. אבל הרי אין לזה תועלת לדבר עוד על הענינים האלה שאתה בין כה וכה אינך מבין בהם מאומה. אין זה ממנהגי בדרך כלל להתרברב, אך הייתי מבקשת, כי תואיל לשים לבך לעובדה שאני מכל הכוכבים המעניין ביותר. תוּרָה נא את כל חלל היקום, לכל מרחק שתרצה, ולא תמצא כדוגמתי. הבט בנוגה, שזוהרת שם מעבר, ובצדק ובמאדים ובכל אלה, שסובבים כמוני את השמש. ואז הואל נא להתבונן כראוי בי! שים עיניך על הימים העמוקים והרעננים שלי, על יערות האשורים ועל חורשות הדקלים שלי …"
"האמת - אני לא מצליח לראות שום דבר מכל אלה", אמר השביט. "אבל הרי אפשר שהם בכל זאת קיימים. דרך אגב, נדמה לי כאילו את עוטה סביבך כמין ערפל?"
"אוה!" אמרה הארץ, מבויישת מה, "את זה לגמרי שכחתי. זוהי האטמוספירה שלי."
"ממש מפחיד, איך שאת מוכת חולאים - קליפה, בני אדם, ועוד אטמוספירה …"
"כוכב שביט!" אמרה הארץ בחומרה. "אמנם נכון, אני רצה במסלול סביב השמש כמו הכוכבים האחרים, שהזכרתי לפני כן; אמנם נכון, אני אחד הקטנים בהם. ואף על פי כן אני משוכנעת, שלאמיתו של דבר אני מרכז היקום."
"את מתנשפת ומתבלבלת", העיר השביט. "הרי אין זה ממנהגך להתרברב - אבל שבי לך מעט והוסיפי להתרברב."
"שאני אשב?" נעלבה הארץ, "הו, אילו כך עשיתי, זה היה נגמר מהר, ורע מאד. הלא כל הענין סובב על כך שאני מבצעת בדייקנות את הקפותי סביב השמש. ואני יכולה לומר לך, אינני מתרברבת. אני הנפלא שבכל הכוכבים … ולו רק בגלל בני האדם שלי. אין אף אחד, שיש לו כיוצא ב… הי, הלוא! מה עובר עליך? נדמה לי שאתה בורח ממני?"
"אכן זה מה שאני עושה", אמר השביט.
"הוי למען השם", אמרה הארץ בעצב, "אתה לא יכול להישאר פה עוד כמה שנים? כל כך נעים לי להיות אתך ביחד, נראה לי. ואתה יכול להאמין לי, שזה לא משעשע במיוחד לדשדש תמיד על אותו מסלול ולא לשוחח עם שום בריה מלבד הטיפשון הקטן הזה, הירח."
"זה מי הוא, הירח?" שאל השביט.
"זה הקטנצ'יק שאתה רואה שם", ענתה הארץ, "זה שמקיף אותי כל הזמן. הוא כוכב בדימוס עלוב, שלקחתי אלי, כשהוא שט לו מוזנח בחלל היקום. כעת הוא כבוי לגמרי - יצור מסכן, שהיה אפשר לתקוע באותה מידה בבית מחסה לעניים. אבל פה באזור שלנו אנחנו נוהגים ללכת עם ירחים. לצדק יש אפילו ששה עשר. אבל לי נראה שזו סתם שחצנות."
"היי שלום!" אמר השביט.
"הישאר עוד מעט!" ביקשה הארץ.
"אני לא יכול", השיב השביט. "יש לי מסלול קבוע שלי לרוץ בו, ועכשיו אני צריך להזדרז יותר. חוץ מזה, נמאס לי מדיבורי הרהב שלך."
"מתי תחזור?" שאלה הארץ.
השביט טס חיש מהר עם זנבו המחולק לשלשה.
"בעוד שלש מאות שנים!" הוא קרא מרחוק.
הוא נראה קטן יותר ויותר. בסוף הוא נעלם לגמרי.
"זה היה בחור זריז", אמר הירח. "אי זה מעוף יש לו, ואי זה זנב! הוא בטח עושה חיים, לא כמו איזה כוכב לכת עלוב."
"אוהו, בטח", גיחכה הארץ בארסיות. "כמעט כמו חיים של ירח."
אבל הירח היה מלא ורק חייך לזה.
כחלוף שלש מאות שנה חזר כוכב השביט.
הארץ ציפתה לו כבר זמן רב בגעגועים וספרה באמונה את הקפותיה סביב השמש. היא התקשטה בסיגליות ובכל שאר הפרחים שיכלה לגייס בחודש מרץ.
וכל בני האדם של הארץ עמדו הכן עם טלסקופיהם ובלשו אחר כוכב השביט בדיוק ביום בואו, כי הם חישבו בדייקנות את מסלולו. החכמים שבהם שמחו שיזדמן להם לראות דבר חידוש יפה ומעניין, והאידיוטים שכבו במיטותיהם ובכו מרוב אימה או התרוצצו מבוהלים והשתכרו והשתטו בכל מיני תעלולי שוטים.
"הנה כוכב השביט!" אמר אותו איש מבני האדם החכמים שעמד על המגדל הגבוה ביותר, החזיק בטלסקופ הטוב ביותר והבין יותר מכולם בעניני שביטים.
"הנה השביט!" אמר הירח. "הידד! באים זמנים עליזים!"
"הנה השביט!" אמרה הארץ בשמחה.
ואז, כשקרב ושט השביט, גדול וזוהר, עם זנבו הארוך המחולק לשלשה, הסירה הארץ את כובע הקרח שלה, כך שבימים שטו הרי הקרח אנה ואנה, והאויר התקרר כל כך, שהאידיוטים היו משוכנעים לגמרי שחורבן העולם הגיע, ואפילו האנשים החכמים השמיעו הרהורי דאגה.
"שלום עליך, יום טוב יהיה לך, כוכב השביט!" היא קראה. "ברוך שובך! אני שמחה לשוב ולראותך כל כך נמרץ וזוהר."
אך השביט לא ענה כלום. הארץ שוב ברכה אותו ביום טוב, ושוב היא לא קיבלה כל מענה.
"מה לעזאזל קורה עם השביט!" התפלאה. "שמא נעשה גאוותן כזה, שהוא לא רוצה אפילו לומר שלום למכר ותיק?"
"הוא באמת לא ראה אותך", אמר הירח ברשעות. "זכרי, את כל כך קטנה!"
"סתום את הזרבוב והתעסק בתפקידך!" גערה בו הארץ.
והיא קראה שוב: "כוכב שביט! כוכב שביט! כוכב שביט!"
אבל השביט הוסיף לשייט לפי תומו ולא אמר אפילו פיפס. אז החלה הארץ חוששת, שמא הוא יחלוף על פניה ביעף, מבלי לשוחח איתה שעה קלה אחת; והיא כמעט בכתה; אבל הרי אין זה ענין פעוט, כששמחים במשך שלש מאות שנים לקראת שיחה עם מישהו, ואז אותו אחד אפילו לא אומר שלום.
"הלוא, כוכב שביט!" היא קראה בנימה נואשת. "בודאי אתה לא רוצה לעבור לפני הדלת שלי מבלי לברך אותי לשלום? הרי אני ידידתך הוותיקה, הארץ - כלום אין אתה זוכר אותי? הנה עכשיו נסעת לך מיליונים רבים של מילים - - נכון שקרה בדיוק כמו שניבאתי לך, שבשום מקום לא מצאת משהו דומה לי?"
"פה!" אמר השביט.
"אכן, ככה", אמרה הארץ באי-אמון מוחלט. "על זה רוצה הייתי לשמוע משהו. אבל קודם כל אני שמחה שלא נאלמת. - ובכן … תגיד! אתה רוצה אולי למכור לי, שבאיזה שהוא מקום בחלל-היקום נתקלת בימים כה עמוקים ונהדרים, ביערות אשורים כל כך נאים ובחורשות דקלים כאלה נפלאות?"
"חה! חה! חה!" צחק השביט.
"או בני אדם - מה?" חזרה הארץ ושאלה.
"חה! חה! חה! - חה! חה! חה!"
השביט צחק, עד שראשו וזנבו התנדנדו; והארץ החלה מרגישה נעלבת ברצינות. היא חשבה וחשבה, אם לא תוכל למצוא משהו שיעשה רושם של ממש על השביט הזה. אז היא שאלה בלעג:
"היו שם אולי גם אידיוטים - מה?"
"חה! חה! חה! - חה! חה! חה!"
עכשיו צחק השביט כל כך, עד שהזנב האחד ניתק ממנו. הארץ נבהלה, ובני האדם החכמים שעל פני הארץ, שצפו בדבר דרך הטלסקופים שלהם, התפלאו ביותר; כי דבר כזה לא ראו מעודם. אבל השביט המשיך והוסיף לצחוק ללא הרף. כעת הלך הזנב השני … וכעת השלישי … ועתה הוא התפקע שתי וערב. כל החלל התמלא ניצוצות ושברים לוהטים גדולים, שעפו ימינה ושמאלה; אחדים מהם נפלו על הארץ כאבנים גדולות - ואחד מהם פגע בראשו של איש אחד חכם ורידד אותו ביחד עם הטלסקופ שלו כמו לביבה.
משנגמרה הצגת הזיקוקין, לא נראה עוד דבר מהשביט.
"הוא התפוצץ מרוב גאוותנות", אמרה הארץ. "המכעיס הוא, שהוא מת, לפני שהספיק לספר לי, מה ראה במסעו."
"אכן - הנה כמעט הזדמן לך ללמוד משהו", אמר הירח וחייך, כי כעת היה שוב מלא.
''קדימה!" זעמה הארץ. "פקוק זרבובך ועשה תפקידך. שלש עשרה פעמים סביבי על כל פעם שאני מקיפה את השמש. שאם לא כן, משתבש האלמנך."
ארבעה ידידים טובים
בשדה מיד אחרי הגדר המצומחת התוחמת את הגן כרויה שוחת המלט.
קרקעית בור המחצב הגדול והעמוק מכוסה במים מגעילים בצבע צהוב בהיר. בגדות צומח עשב ערום וחיוור, ומהאבנים הגדולות והקטנות הרובצות שם משתחררת מדי פעם בפעם האחת או האחרת ונופלת בקול בעבוע לתוך המים.
מעל המדרון שבצד הגן תולה שיח אילסר את ענפיו. הם מושטים כל כך רחוק מעל התהום, שלעולם אין יד הנערים מגעת אל קצות הענפים, ובעל כרחם נושרים הפירות החומים העגולים בכל סתיו לתוך שוחת המלט.
כשהשמש יוקדת לה בשמים וקופחת על ראש הבריות, קורה שמהשדה באה פרה צמאה ומושיטה את ראשה המקרין והגדול מעל שפת הבור ומהמהמת, מפני שאינה יכולה להגיע אל המים ולשתות. ואז היא שבה ופונה לדרכה. לבד מביקורים כגון אלה אין באי העולם פוקדים את שוחת המלט.
אבל בקיץ שעבר נפגשו בראש המדרון מתחת לגדר האילסרים בכל ערב עם שקיעת החמה ארבעה ידידים טובים.
ידידות מוזרה היתה זו שקשרתם, כי בכל ערב הם היו קרובים לזלול זה את זה. ואף על פי כן הם תמיד חזרו והתפייסו לבסוף ושוחחו ביניהם כחצי שעה בנימוס ובטעם.
היתה שם קודם כל כוכית הגדות, או בעצם: היה שם כוכי הגדות, שכן זכר היה זה. קינו שכן למטה במדרון. שם, סמוך לפני המים, באמצע שפוכת האבנים הצהובה, היה חור שחור, והוא היה הפתח לדירתו. הכוכי אהב, אחרי שכלו כחו ומלאכתו לאותו יום, לשבת מעט בחוץ, לתת מרגוע לכנפיו החדודות והארוכות ולבהות אל העולם.
שנית מתוך הארבעה היתה התנשמית, בריה אפורה גדולה בעלת ארבע כנפים רכות וצמריות. היא היתה מפחדת תמיד מפני הכוכי. כל היום היא ישבה בכנפים מקופלות חבויה עמוק מתחת לעלה גדול של גדילן, כי זמן פעילותה היה הלילה. רק עם חשיכה היא יצאה והתעופפה, אבל רק משהכוכי אמר 'לילה טוב' וחסה בכוכו.
שלישי בברית היה יערון קטן ופעלתן. חומה היתה כל פרוותו ועיניו שחורות ופקחיות. הוא גר עמוק למטה בתחתית הגדר, מקום שם הסתבכו שרשי האילסרים לרשת צפופה ממש. מדי לילה בלילה הוא עבר את הגדר לתוך הגינה; כי הוא היה פעיל-לילה כמו התנשמית.
היערון היה ירא מאד את הקיפוד, וזה היה דוקא הרביעי בחבורה.
לא הרחק מחור היערון התדרדרה אבן גדולה מתוך גפת הגדר, ותחתיה קבע הקיפוד את מאורתו. הוא נהג לישון כל היום ולהתעורר כמו השנים שהוזכרו לפניו רק עם רדת הדמדומים. אז היה זוחל לאורך הגדר עד השער, חמק מתחתיו לתוך הגינה ובלע כל הנקרה לדרכו: ענבי חזרזר ותפוחים שנשרו, נחשים וקרפדות, חלזונות, אגוזים, חיפושיות מאי ועכברים.
כשנפגשו ארבעת הידידים בערב, עמדו איפוא הקיפוד, היערון והתנשמית לפני תחילת מלאכתם, והכוכי לעומתם היה עייף ובדרך למיטה.
"בעצם הייתי צריכה לטרוף אותך, תנשמית", אמר הכוכי. "את רכה ובודאי טעימה, אבל אין לי עוד תיאבון הערב."
"גם אני הייתי זולל אותך ברצון", שרק היערון ונשא מבטו אל התנשמית, שהצטמקה ברעדה תחת העלה שלה.
"ולי יהיה זה לעונג לסעוד לבי בשלשתכם", גרגר הקיפוד. "אומצת יערון עם סלט תנשמית ואחרי כן קציץ כוכית - ארוחה מכובדת בהחלט!"
הוא ציקצק בלשונו ושקשק באופן כל כך אימתני בשיניו, עד כי נעלמו היערון והכוכי בסתר מרבציהם, ואילו התנשמית לא ידעה נפשה מבעתה. הקיפוד שבע נחת מפחד השלשה; אבל לא עברה שעה קלה, והוא הודיע ברוב חסד: "צאו לכם אתם! אין לי חשק כעת לזלול. אתמול אכלתי שלשה עכברים שמנים וזרעית טעימה אחת."
אבל הוא נזקק לשידולים ושיכנועים ממושכים, עד שהואילו הכוכי והיערון להוציא את ראשיהן; אבל התנשמית לא הסכימה בשום אופן לצאת ממחבואה.
"עכשיו אגיד לכם משהו", הכריז הקיפוד. "נראה שהלילה ירד גשם, וזה בודאי לא אוהב אף אחד ממנו. מה דעתכם אם יספר כל אחד ממנו סיפור?"
"איזה מין סיפור יהיה זה?" שאל הכוכי.
"סיפור על אוכל", השיב הקיפוד. "יותר טוב מאוכל אין בכל העולם כולו, וחוץ מאוכל טוב אין מה שמחמם את הלב כמו לשמוע מישהו מספר סיפור טוב על אוכל."
"הו רחמנות!" נאנחה התנשמית.
"מה יש שם להיאנח?" רטן הקיפוד.
"הלא יש דבר נשגב יותר בחיים מאכילה!" קרא הכוכי.
אבל היערון ישב וקירסם אגוז שהתגלגל לפתח חורו ולא אמר שום דבר.
"כן, את חושבת עצמך למשהו, שאת יודעת לעוף!" העיר הקיפוד. "אבל אני החלטתי שאשמע סיפור על אוכל; ונראה לי שראוי לכם לבטל דעתכם מפני דעתי. שאם לא כן …"
שוב הוא ציקצק בלשונו ונקש בשיניו, עד שהאחרים הצטמררו.
"אז טוב", אמר הכוכי, "אז נספר. אבל מי יתחיל ראשון?"
"התנשמית", קבע הקיפוד.
"הוי לא!" קראה התנשמית.
"רק שלא תצטעצעי לך כמו איזו בתולה זקנה!" הוכיח הקיפוד. "את נבחרת להתחיל. ועכשיו אל תתנגדי!"
"כן … גם אין בדעתי להתנגד", אמרה התנשמית. "הייתי מספרת ברצון, אבל …"
"מה אבל?"
"אני לא אוכלת אף פעם", הודתה התנשמית והתביישה מאד.
"הפלץ ופלץ!" פלט הקיפוד.
והיערון פסק מקרסומו, הכוכי יצא כמעט ממחילתו ורצה להתבונן בבריה המשונה שלא אכלה אף פעם.
"הו לא!" אמר הכוכי. "שהחיים ניתנו רק לאכילה, לא טענתי מעולם. אבל לא לאכול בכלל - הלא זה בכל זאת מוגזם!"
"לא טבעי זה", אישר היערון וחזר לאגוז שלו.
"ולדעתי זה שקר!" הצהיר הקיפוד.
"לא", אמרה התנשמית. "שקר זה לא."
"ובכן, ספרי לנו איך הענין הזה."
סיפורה של התנשמית
"לפנים נהגתי להיזון באוכל, כשאר החיות, ולהיזון כהוגן וכהלכה. אני חושבת שאז לא עשיתי שום דבר חוץ מלאכול. אבל מאז כבר עבר כל כך הרבה זמן, שאני כבר מתקשה להיזכר. היה זה בשחר ילדותי. הייתי אז זחל ונראיתי לגמרי שונה מעכשיו. זחל קטן ורך הייתי; אבל עם כל יום שעבר גדלתי ועביתי. זחלתי אנה ואנה על גבי עלי העצים ואכלתי אותם עד שנותרו רק העורקים.
ואז אחרי זמן מה התגלמתי. היו לי כל שש הרגלים כמו עכשיו … וארבע הכנפים שלי והעיניים והמחושים; אבל הם היו דבוקים בחוזק לגופי, הייתי מצופה כולי בעור מעטפת קשה וחלק ולא יכולתי לזוז בכלל. לא אכלתי ולא שתיתי, ורק התנדנדתי, תלויה בחוט דק תחת ענף אחד. זו היתה התקופה השקטה ביותר בחיי. לא היו לי שום דאגות ולא חובות, רק נחתי לי, תלויה במעטפת הגולם שלי, וחלמתי.
אבל ערב אחד התפקעה המעטפת, וחשתי שיכולתי ליישר את רגלי וכנפי. אחרי שנחתי זמן מה והתישבתי בדעתי, עפתי לתוך הלילה הנאה והשלו. הציפורים סביב על השיחים ישנו, לכן לא יכלה שום בריה לפגוע בי. ואפילו היה חורש מישהו רעה נגדי, לא היה יכול לראות אותי. כי אני כהה כמו החושך שבו אני מתעופפת. עם זריחת החמה אני מתחבאת כאן תחת עלה הגדילן ונשארת יושבת פה כל היום. רק אחרי שחוזרת השמש ונעלמת מהרקיע, הפעמונים קיבלו את פני הערב ובכרי המרעה אורב השועל … רק אז אני שוב יוצאת ומעופפת.
אבל אינני טורפת כמוכם. אני כבר לא שתה לבי למאכל … בקושי יש לי פה או קיבה לשומו שם. כל הלילה אני עפה לכאן ולשם ומחפשת מקומות טובים להטיל בהם את ביצי. אין בכלל לדבר על אפשרות שבמשך הקיץ הקצר אמצא זמן למה שהו אחר.
הנה לכם הסיפור שלי, ואם לא מדובר בו על אכילה, אין זאת אשמתי."
"נו", אמר הכוכי, כשנאלמה התנשמית, "דומני שאני מבין את זה. ולדעתי התנשמית היא יצור אצילי שהתרומם מעל רדיפת הטרף וההנאה העצמית ומקדיש את חייו למשהו נעלה יותר."
אבל היערון הניד ראשו הקטן.